אם ננסה להיזכר מתי בפעם האחרונה היינו מלוכדים סביב אירוע ממלכתי, מתי היה על משהו קונסנזוס לאומי בשנים האחרונות, נגלה שזה שנים רבות אנחנו שסועים במידה כזו, שאפילו סביב נושאים זניחים, לא כל שכן בנושאים קיומיים, איננו מצליחים להימנע מוויכוח ציבורי מר. בכל עניין שעולה על סדר היום אנחנו מתכנסים למחנות הפוליטיים שלנו באופן אוטומטי כמעט, וכך איננו נכונים לעולם להשתכנע, ואף גרוע מכך – איננו מסוגלים עוד להזדהות עם כאביו, שאיפותיו או מחשבותיו של האחר.
למרבה הזוועה, רק תוצאותיו הטרגיות של פיגוע רצחני מטלטלות אותנו משלוותנו, ומחזירות אותנו לרגע קט לימים אחרים. ימים שבהם ידענו להתאחד ברגעי משבר ולהפוך כחברה לגוף מלוכד.
החברה הישראלית, בהיותה חברת הגירה, חייבת למצוא את הדבק שיהפוך אותה מאסופת שבטים לעם ולאומה. אם נאבד את הנימים הדקים שחיברו בינינו בעבר, ושבזכותם ידענו פעם כי ברגעי השמחה והגאווה, כמו גם ברגעי האסון והכאב, אנחנו לא לבד - נחדל לתפקד כחברה ונשרוד, במקרה הטוב, רק כפרטים חסרי מטרה.
כבר מספר שנים מתבססת בקרב אזרחי ישראל התחושה כאילו אין על מי לסמוך, כאילו כל אחד מאתנו חייב לדאוג לחלקת אלוהים הקטנה שלו, גם במחיר פגיעה באחר. כאילו אדם לאדם זאב. התחושה הזו היא מקור ההרס שלנו כחברה, וחלילה כאומה.
העובדה שבשעת אסונות המוניים מתעוררת בכולנו הזדהות עמוקה ורצון לנחם ולעזור היא טבעית. אם כך, איך זה שליבנו גס כל-כך כשאנחנו שומעים מדי יום על קורבנות של פיגועים מעבר לקו הירוק? איך זה שאנחנו לא מקדישים ולו מחשבה למשפחות המתנחלים שסופגות יום-יום קורבנות בנפש? האם עד כדי כך העמיק הוויכוח הפוליטי בארץ, עד שאנחנו מבחינים בין דם לדם? האם נדרש לנו מותו של תינוק בן חמישה חודשים כדי לחוש הזדהות עם כאבם האנושי של מתנחלי יש"ע?
פצצת הזמן
שלא יהיה ספק – אני מהמתנגדים החריפים ביותר להתיישבות בשטחים הכבושים, ואני רואה בהתנחלויות את אחד המכשולים הקשים ביותר לעתיד של שלווה ושפיות באזורנו. עם זאת, אני חוששת לנפשי שלי, שמא מרוב התעסקות בזכויות אדם ובהפסקת הכיבוש, תאבד לי היכולת להזדהות עם כאב אנושי בסיסי, עם הצער על אובדן חיי אדם, רק משום שאלה שייכים למתנגדי הפוליטים.
אני מבקשת לפנות לחבריי, אנשי מפלגת העבודה, שידעו לנאום בלהט למען אחדות ישראל כשזו באה לידי ביטוי בתיקי החוץ או הביטחון בממשלת שרון, והיום מתנמנמים להם בכסאותיהם הנוחים – דעו לכם, שאם לא תתעוררו במהרה ותפעלו לנטרול פצצת הזמן המתקתקת היום בשטחים, לא בטוח שתינתן למי מאתנו הזדמנות נוספת. בל נשכח את חלקם של בכירים ממפלגת העבודה בהקמתם, עידודן וטיפוחן של ההתנחלויות לאורך השנים, כשהיה הדבר נוח להם מבחינה פוליטית. בל נשכח כי מדובר ברבבות אזרחי ישראל, גם הם, כמו כולנו, עם שמות ופנים, הורים וילדים, חברים ואהובים, החשים מופקרים אל מול איום קיומי יומיומי מחד, ואדישות ציבורית מאידך.
המתנחלים חיים היום באזור המתנהל להבנתם על-פי חוקי המערב הפרוע, ולכן הן מרגישים לפעמים כמו קאובואים מקומיים. מדינה ריבונית מודרנית לא יכולה להפקיר את אזרחיה לקרבות המערבונים הללו, גם אם אלה מעונינים לענוד את כוכב השריף ולגאול את האדמה שעליה הם חיים מידי האינדיאנים/ הפלסטינים.
תפקידה של ממשלת ישראל הוא לקחת את ההחלטה הנכונה עבור אזרחים אלה, ובכך להוכיח להם כי גם אם עמדתם אינה מקובלת על רובנו, הרי שחייהם יקרים לנו, ולכן, על אפם ועל חמתם, אנחנו נחושים להגן עליהם בדרך היחידה האפשרית – מתוך גבולותיה של מדינת ישראל הריבונית.