סקס והבורגנית הקטנה

אנחנו תקועים עם 4 בנות שאסור להן לגדול ולהיות נשים. אריאנה מלמד נגד "סקס והעיר"

בשורה למעריצי הסדרה: אנחנו מפגרים אחרי האמריקנים בסך הכל בעשרה פרקים. כשנגיע לעונה הרביעית, נגלה שהעלילה יורדת לגמרי אל מתחת לקו הפופיק ומתמקמת בנחת בין הפות לתחת. יהיה גדול – או אולי לא כל כך, כי גם בעניינים שבהם גודל באמת קובע צפויות צרות. המערכת הורתה לי לא לכלוא את השמחה במעופה ולא לגלות מה קורה, למרות שהמידע מצוי באתר הבית של HBO, ואני אציית מתוך מחאה שקטה. מה שלא מפריע לי לבוז לסדרה, על מגוון פרקיה ועלילותיה.

בנות – לפני שאתן הופכות חזייה ישנה לרוגטקה יעילה ומטווחות עלי, בואו נחשוב רגע ברצינות: נכון ש-HBO גילו כי שיחת נשים היא צורת התקשורת העילאית ביקום, אבל את זה עשו גם ב"אלי מקביל", ולפעמים, כן לפעמים, אפשר היה לצפות שם בשביבי שיחות שהתכנים שלהן חרגו מן השילוש הקדוש: איך נגיע לדייט, מה נלבש בדייט, איך היה במיטה. אם תבדקו היטב בזכרון או בעמודי התקצירים באתר HBO, תגלו שעם תסריט שנון, שחקניות מצויינות, בימוי מבריק ורגעים קומיים נאים אכן אפשר להגיע רחוק, אבל ב"סקס" נצמדים לקו הביקיני עד כדי כך, שהדמויות הולכות ומאבדות מאמינותן עם כל פרק.

HBO היא אורוות-הפקות שאינה מצייתת לחוקי הצנזורה הנוקשים של הרשתות הגדולות. בגלל זה מותר להגיד ביצירות המופת שלה –"סקס" ו"הסופראנוס" – כל מיני מלים גסות בלי חשבון, ובגלל זה מותר להראות סצינות מין קצת פחות מרומזות ממה שיש בסבוניות השגורות. מותר גם יותר אלימות, כפי שחווינו בעונג ב"סופרנוס". אם תעדנו את האלימות בסופרנוס ואת סצינות המיטה ב"סקס", תקבלו שתי סבוניות חיוורות ומשמימות.

מה שאסור, על פי עקרונות מקודשים של מולך הרייטינג, הוא להעניק לדמויות אינטליגנציה, אמפתיה וכושר התבוננות בעולם שמצוי מעבר לפופיק של עצמן. למולך חוקים משלו, והם עובדים להפליא מאז "סיינפלד", שם התברר כי אפשר לנהל מליון עונות של קומדיית מצבים סביב כלום. גם ב"חברים" זה קרה בהצלחה, ועם הצלחה לא מתווכחים, רק משחזרים וממחזרים.

כך יוצא שאנחנו תקועים עם ארבע בנות שאסור להן לגדול ולהיות נשים. תחומי העניין שלהם לעולם יחפפו את היקום הרוחני של ילדה אמידה ומפונקת בת שש עשרה וחצי, מחרדת הדייט החדש ועד למפגשים קורעי לב עם אסונות אופנה מזדמנים. אם לא שמתם לב, אסור להן לגלות שום סימן שהן מתקרבות לגיל ארבעים, שנחשב בעולם הסבוניות לגיל שבו את הופכת, בלילה אחד, מחתולת מין לדודה מעצבנת.

הקריירות המופרכות של קארי, סמנת'ה, מירנדה ושרלוט – עיתונאית, יחצ"נית, עורכת דין וסוחרת אמנות בהתאמה - נטולות כל מאמץ אינטלקטואלי או עימות עם הסביבה. הן סוג של תפאורת רקע מרוחקת לחיים ה"אמיתיים" שלהן, שמתנהלים בין שיחה לשיחה, בצד עלי חסה וגביעי יין לבן במסעדות טרנדיות, סביב שולחנות צחורי-מפה. בפרקי הסדרה שבהן צפיתי יש יותר חסות מכפי שהעין יכלה לשאת ופחות אמינות מכפי שדמות בוגרת יכולה לשדר. אלוהים יודע מתי יש לדמויות זמן להתפרנס או לחשוב, בין זיון לפינטוז על זיון לתחזוקה שוטפת של הפרסונה המזדיינת. ותמיד הן נושאות מבט אל מרכז החיים האמיתי, ובו ניצב – איך לא – הגבר התורן.

כיוון ששנות "איי לאב לוסי" חלפו עברו מזמן, צריך לנפץ קצת את הבועה, לכן הגברים הללו, כמו הבנות – מתניידים על ציר מאוד מוגבל, שבקצהו האחד מצוי הסקס-מניאק החרא ובקצהו האחר – החלום ושברו. שימו לב, בנים: ב"סקס" גם לגברים אין חיים מעל לגובה המפשעה. זה לא מעליב אתכם, אפילו לא קצת?

רוב המידע על חיי האהבה של הזולת מגיע אלינו מן הקופסה ומן המרקע, אבל לדמויות בוגרות יש חיים מעבר לבוקר שאחרי הזיון הכי נפלא בעולם, והחיים האלה הם בדיוק מה שנעדר מ"סקס". אוי, כמה שאני מתגעגעת לאיליין מ"סיינפלד". בתוך הכלום הכללי, צמחה שם דמות של אשה מטורללת באורח חינני, שהצליחה ללכת על חבל דק בין עבודות משונות, גברים לא ראויים, היתקלויות מביכות ומשעשעות עם עולם ומלואו, ועם כל אלה, היא היתה מצויידת בהבנה ברורה שקו הביקיני אינו קו פרשת המים בחיינו כנשים. תשוו את המורכבות שלה כדמות לקארי, סמנתה, שרלוט ומירנדה, ארבע ילדות מזדקנות, ואחר כך, במחילה, תחשבו קצת לפני שאתן – ואתם – מכוונים עלי רוגטקה.