על הבוקר, עם הקפה הראשון ביד, נתפסתי לא מוכנה לאתגרי השבוע החדש. תושבי רמת-אביב-ג' החליטו לתרום לי אמבולנס ממוגן. עכשיו אני רק צריכה להחליט מה לעשות איתו ואיזו תגובה הולמת יכולה להיות למחווה המרגשת. קלי קלות. בשביל לחשוב קצת יותר מהר וקצת יותר צלול אני זקוקה לעוד שני ספלי קפה לא נטולי קפאין וללחמנייה.
מה עשינו שכל זה מגיע לנו בימים שממילא לא קל לנו? רק שבוע או שבועיים קודם לא האמנו למשמע אוזנינו הרגישות כשלשר לנדאו היה מה לומר, כאילו בשמנו, לתושבי כל מיני שכונות בכל מיני ערים. בלי שמות הפעם. והנה, כשכבר נראה לנו שהנזק טושטש, הם נזכרים לענות לו. תשובה רעה מאוד, אם אתם רוצים לדעת.
הרבה יותר מתאים, למשל, להעביר אלינו קצת יין וגבינות, אם יש לכם מזה כל-כך הרבה. סתם בשביל לתת לנו הרגשה שיש באמת דברים ששווה לחיות בשבילם. במקום זה שולחים לנו תושבי רמת-אביב-ג' רמז ממוגן על מה שצפוי לנו. את זה אנחנו יודעים לבד, תודה רבה. אולי לא שמעו על זה ברמת-אביב, אבל בדרך כלל, כשהאמבולנס כבר מגיע אלינו – ממוגן או לא – הוא די מיותר. ניידת של חברה קדישא נראית רלוונטית יותר. והיא לא חייבת להיות ממוגנת.
וכשהאמבולנס המיועד יהיה מוכן, איפה הוא יחנה בדיוק? פתאום למועצה אזורית מטה בנימין יהיה משהו שלמועצה אזורית גוש-עציון אין? למה? שם נהרגים יותר? אז אולי הפוך? אולי יש לכם העדפות בנוגע למתנחלים שהכי ראויים לטיפול ממוגן? גוש-קטיף בטח לא, נכון? הם צריכים לאכול לבד את הדייסה שהם בישלו לעולים החדשים מרוסיה שנרצחו בדולפינריום. אז מי בכל זאת? יהודה? שומרון? הדייסה שלהם פחות סמיכה?
נכון, הציניות הזאת נשמעת קצת כמו סוג של כפיות טובה. אולי כי לבי באמת כבר גס בכל הדיון החנטריש הזה על למי-איכפת-יותר-או-פחות-ממה-שקורה-למתנחלים-ולמה. אני לא מצליחה להתרגש מכל אלה שטינתם אלינו מטשטשת את ראייתם, וגם לא מאלה שפתאום גילו אותנו ושינו את טעמם שהיה בעבר מסויג. אם הרוב של אלה וגם של האחרים ינהגו מעשית על-פי חוקי המדינה, לפי הדמוקרטיה – זה מספיק לי. דעותיהם, מחשבותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם מעניינות אותי פחות.
תפקידה של המדינה (ולא של שכונה זו או אחרת) להחליט בנושאים שקשורים לשטחי ולאנשי יש"ע. באופן ממלכתי. מחליטים להוריד? קדימה! מחליטים להשאיר, או בינתיים להשאיר? תגנו עלינו בכל דרך אפשרית. באופן ממלכתי וגלוי.
יין, גבינות ושאר מטעמים – חביבים על תושבי ההתנחלויות מאוד. אנחנו כולנו (בייחוד עכשיו, כשכל החילונים בורחים) מקפידים רק על דבר אחד – כשרות. מעבר לזה אנחנו המועמדים הטבעיים, לפחות מהבחינה הכלכלית, להתפנות מההתנחלויות ישר אל לב רעננה, רחביה, רמת-אביב-ג' ובנות מינן. ואין לנו בלבנו על מי שמצליח להצליח בחיים שבחר לעצמו. רק בבקשה, אל תשלחו לנו אמבולנסים, זו מתנה מה-זה מבאסת.
יעל משאלי, מתגוררת באפרת, מנכ"לית חברת הפקות ליוזמות בחינוך ותרבות יהודית