בי"ס שדה אכזיב: בים, ביבשה ועל החמור

היא שונאת חול, במיוחד כשהוא נפגש עם הרוח, הוא נהנה אז היא סובלת בשקט. שגרת חופש גדול נעימה, אם מתעלמים מהמסטיקים על מסגרת המיטה

זה ממש קרה ברגע האחרון. אימא וילד, 11, החליטו לצאת קצת מחוץ לעיר. אימא ביררה ומצאה משהו זול באמת – "חבילת רסס הגלים" קוראים לזה. 650 שקל למבוגר, 350 שקל לילד. שני לילות ושני ימים כולל ארוחות בוקר וערב, של פעילות אין-קץ: מסע חמורים מסע ג'יפים, ביקור בנחשיה שבקיבוץ מצובה, מערת הקשת ועוד ועוד.

המקום המארח: בית ספר שדה אכזיב של החברה להגנת הטבע. מי שיכול לעמוד בתנאים אלמנטריים מאוד של לינה בחדר בן שש מיטות, מקלחת, ארון ללא דלת וקומקום חשמלי, ומסוגל להתעלם מהמסטיקים שמודבקים למסגרת המיטה (סימני היכר לדיירים הרגילים של המקום – תלמידים בטיול שנתי) יוכל באמת ליהנות. וכך גם נראו המשפחות שמילאו עד אפס מקום את האתר.

בסיסיות האוכל ושירותי הלינה היו ברורים לנו מראש, והציפייה הייתה לטיולים מוצלחים, כמיטב המסורת של החברה להגנת הטבע. אלא שהמארגנים הם פרטיים, "רימוני הגליל" שמם, והם עוסקים בשיווק ובביצוע הפעילויות הללו.

 

הילד מתקשר מהר לבעלי חיים

 

גולת הכותרת החד משמעית של הילד היה טיול החמורים. סיפור ארוך של שעה לכל כיוון, של אימא מחזיקה בחבל של האתון נטולת השם שקיבלה מיד כינוי חביב – מיליידי - מצד הילד, שהשקיע זמן רב בליטוף ראשה האפור כתגמול ראוי לכך, שהיא הסכימה לשאת אותו על גבה בלא להתעקש כפרידה. והאימא – הובילה. משכה. הזיעה. נדקרה מהשיחים. שמחה לנוח בחורבת העקודים ובבור המים הביזנטי הענקי מלא הירוקת, אבל מוקף בצל, לשם שינוי.

אחר כך הייתה בעיית הפרידה ממיליידי. הילד מתקשר מהר לבעלי חיים. היא שלו. איך אפשר להשאיר אותה עומדת ככה סתם בשמש הקופחת? ומה יהיה עליה אם תצטרך עכשיו לעשות סיבוב נוסף? רק הנחשים שחיכו בשקט בתוך קופסאות פלסטיק בפינה עזרו להפריד ביניהם סופית.

אלא שהאימא והילד, במקום לנסוע למצובה, נפלו בידי דודיק הנודניק, שהביא נחשים להדגמה כמה הם נחמדים וכמה זה סתם אדיוטי לפחד מהם. האימא והילד איבדו את הסבלנות ומיהרו לתפוס מקום טוב בג'יפ.

 

אלרגיה לדודיק הנודניק

 

טיול הג'יפים ארך כשעה. ומי שישב באחורי הג'יפ (הילד) לא מת על הקפיצות האיומות בדרך העפר, שירדה לכיוון עמק עקרב ועלתה לכיוון מה שנשאר מהכפר הנטוש אקרית.

נהג הג'יפ עם שפם וכובע טמבל ממלחמת השחרור, ושם מהפלמ"ח, ידע להסביר מה מסביב, וכמה מהצמחים האופייניים לאזור. בסוף העלייה קיבלנו הסבר לא רע על העוול הנורא שנעשה לתושבי הכפר ב-48' וביקרנו בכנסייה שנותרה על תילה. כאן דווקא האימא, יצור פוליטי דעתני, הייתה יותר ממרוצה. הילד רצה לים. לא הוא ישמע את רסס הגלים בלי לבדוק את המרקם שלהם באופן אישי.

החוף הצמוד לבית הספר יפה אך מסולע, וגם נטול מציל. הילד לא אהב. לעומת זאת, חצי קילומטר דרומה יש שלולית טבעית ההולמת ילדים עד גיל ארבע. הילד היה מתוסכל. לעומת זאת, קילומטר צפונה מבית הספר ישנו חוף יפה ומוסדר עם בירה ומלתחות ומציל – חוף בצת. אלא שמדובר בחוף מלא רוחות המקשות על הנאה שאינה כרוכה בתפיסת גלים. הילד נהנה. האימא סבלה. היא שונאת חול, במיוחד כשהוא נפגש עם הרוח, אבל הילד נהנה אז האימא סבלה ועוד בשקט, בציפייה שהשמש תרד והמציל יסגור סופסוף את הבאסטה.

טיולי היום השני היו אכזבה גם לאימא וגם לילד. האימא פיתחה אלרגיה לדודיק הנודניק, שנבחר, משום מה, להיות המדריך. זה התחיל מסיור קצר ב"יד לי"ד" אתר לנופלים בליל הגשרים, נמשך במסע טיפשי ומיותר לאורך החוף, תוך הסתבכות בהסבר שגוי. דודיק הנודניק, מה לעשות, ניחן בעודף דרמה, והצביע על עמדת צה"ל עליה התנופף דגל כחול לבן כעמדה של חיזבאללה. האימא נזעקה. המשקפת נשלפה, והטעות התבררה.

מזל שמערת הקשת, המקום הבא, הייתה יפהפייה ושווה ביקור. והכי טוב – דודיק הנודניק חזר הביתה, למצובה. ואימא וילד החליטו שהגיע הזמן לבקר בראש הנקרה. ירדו ברכבל, צעדו בנחת לתוך הנקרות, עד שהגיעו הגלים ברעש עצום. הילד היה המום. שלושה ימים אחרי אסון ורסאי הבריחו אותו החוצה בזריזות. האימא, לעומת זאת, מלאה ביכולת לעשות רציונליזציות , הסבירה לעצמה שאין שום קשר בין עוצמת הסאונד לבין התמוטטות אפשרית, ונהנתה מכל רגע.

וכשהגיעה שעת הצהרים, מה יותר נכון מלבדוק את המסעדות של עכו העתיקה, בדרך לתל אביב. החומוס היה מצוין ב"כף הזהב", והדרך הביתה עברה בניסיונות הסתגלות לעובדה שהחופש היה, כרגיל, קצר.

בית ספר שדה אכזיב של החברה להגנת הטבע, טל. 9806778 -04 פקס 9806777 –04.