רמלה: דים סאם, לתפארת מדינת ישראל

את מספר המקומות שבהם יש דים סאם בארץ ניתן לספור על כף יד אחת וגם אז תישאר איזו אצבע פנויה. אחת כזאת היא הסינית הצהובה ברמלה – בדל נחמה לאומה שנמחק לה החיוך

משום מה נדמה לי שתסמיני הדכדוך שלנו, שכה מרבים לעסוק בו באחרונה, הופיעו עוד לפני פרוץ "המצב". עוד לפני ספטמבר הסתובבנו עם האף באדמה, תאבים לחיבוק, כמהים לחיוך. " החזירו לעם את החיוך " קראו השלטים באצטדיון לנבחרת. מדינה מנסה לגעת באושר.

ובינתיים, ככל שמראה הזהב מגביע אירופה ( זוכרים?) מתרחק והולך ושום " דוז פואה" לא מפציע בטבלת הניקוד שלנו, הולכת נפשנו ויוצאת אחר בדל נחמה כלשהי, או לפחות איזו סיבה לזקפה, לאומית.

והנה, כשסוף סוף הוא מגיע, רגע האושר ההוא, מיד הוא חורג מן הזמן ומן העניין. כי הרי ככה זה בימים האלה, אפילו הפסד למשל, למקדוניה, בכדוריד, צנוע ככל שיהיה, הוא סיבה לשמחה.

במיוחד כזה המאפשר לנו, בגלל יחס שערים עדיף, להעפיל לטורניר בשוודיה. שמחה גדולה. לא שאני מזלזל חלילה, אבל ככה זה אצל עניים.

זוכרים את הרגע המתוק ההוא ברמת גן, לפני כשבועיים? דקה רביעית למשחק, התקפה ישראלית מחשמלת על השער הספרדי. רביבו בצד שמאל מקבל כדור שטוח ומעביר אותו הלאה בקטנה, בעקב רגלו, לברקוביץ' שמופיע פתאום משום מקום. רביבו נע עכשיו ללא הכדור, ימינה למרכז. המשך יבוא.

ברקוביץ' לא מהסס, הוא אפילו לא צריך להרים את הראש ולחפש את רביבו, ומגיש לו, לחיים, כדור של מנצחים, רביבו מזנק, נוגח, יש!!!

עמישראל מזדקף, סוף כל סוף, סוף ההבלגה. אין ספק, החזרנו לעצמנו את כושר ההרתעה שלנו. או איזה רגע מתוק, כמו נגיעה קטנה בלב.