חפשו אותי בדיסקוטק הטורקי

גבי מנשה יצא לנקות את הראש באנטליה. הוא היטלטל בג'יפ ("אבוי, אברי הרבייה שלי"), ניהל שיחות קטנות ("המסקנה: אף אחד לא בוגד") ושתה רק תה ("מי המציא את הקפה הטורקי?")

 

 

10:30, הפגישה עם אורנה ורחל המקיאה

 

טרמינל 2, לטיסות מקומיות וקצרות. אחרי שאני שואל אשה או שתיים אם הן אורנה, מגיעה ה"אורנה" המקורית ומחלקת לנו כרטיסים לטיסה, שאמורה לצאת ב-12:40. אלוהים! יש רק שעה וחצי לדיוטי. אל דאגה, הטרמינל לא רחוק מדרך הבשמים של ריצ'רדסון. אוטובוס לוקח אותנו ליעד הראשון והחשוב באסיה הקטנה.

מתיישבים במטוס ואז מתחיל ריקוד בודקי המזגנים; אחד מרים את היד וכולם אחריו, כמו "אפקט הדומינו". אני ב-24c, כלומר לא ליד החלון. לידי מתיישבות רחל וורד, אם ובתה, שטסות לאנטליה להינפש. אם רחל (האמא) לא היתה נוגעת בשקית ההקאה, לעולם לא היתה נוצרת ביננו ידידות כל כך נפלאה. "מה קורה?" אני שואל, בוחן אם אין חורים בשקית. "אני תמיד מקיאה בטיסות, זה אצלי חלק מהנופש" היא עונה. בלי שתראה אני פותח את חגורת הבטיחות ובנון שלנטיות מצהיר: "אל תדאגי, אני רופא". כמו תרופת פלאים, הסומק חוזר לפניה החיוורות של רחל.