כמו בארץ עוץ

אסור לוותר על הסיכוי לעתיד טוב יותר – על התקווה, על הזכות להיות אדונים לגורלנו, גם אם עדיין לא בשלו התנאים לפיוס היסטורי בין העמים

"חוסר אונים נלמד" הוא מצב פסיכולוגי, אשר מי שמצוי בו מתנהג באפאתיות ובייאוש, לאור חוויות טראומטיות בעברו.

האלמנט המרכזי בתסמונת הזו הוא העדר שליטה. לא עוצמת האירועים ולא תכיפותם, כי אם העובדה שהאירועים הקשים מופיעים באופן אקראי, מבלי שניתן לצפות מתי יופיעו ומבלי שניתן למנוע אותם, היא זו שמובילה את הסובלים מחוסר אונים נלמד לוותר מראש על כל ניסיון התמודדות.

נדמה כי חוסר אונים נלמד, במידה כזו או אחרת, מאפיין בימים אלה את כל מי שחי בארץ. שפע המאורעות הטראומטיים, התוקפים ללא דפוס קבוע או התרעה מראש – פעם בכבישי יהודה ושומרון ופעם בדיסקוטק בתל-אביב, פעם בבוקרו של יום, בתחנת אוטובוס סואנת, ופעם באישון לילה מתוך מארב בצד הדרך – יוצרים אצל כל אחד תחושה קשה של העדר שליטה על חיינו ועל חיי יקירינו.

מעיניהם הרושפות של המפגינים המתלהמים לאחר כל פיגוע רצחני, יותר משעולים שנאה, כעס או אפילו אימה, עולה חוסר אונים. כמו דורותי וחבורתה, שלאחר מסע מפרך מגיעה אל עיר הברקת, רק כדי לגלות כי הקוסם הידוע מארץ עוץ, שבו תלו את כל תקוותיהם, אינו אלא זקן אומלל וחסר יכולת כישוף, כך עומדים היום מצביעיו של אריאל שרון מול הגילוי, שעמוק בתוך תוכם גילו כבר מזמן: פתרונות פלא לאלימות הפלסטינית יכולים לשמש כסיסמת בחירות, אך לא כמדיניות של ממשלה.

בימים כמו אלה, תפקידה של הנהגה הוא למצוא את הפתח לתקווה, שיאפשר לאזרחי המדינה לתפקד, מתוך אמונה כי במהרה יבואו ימים טובים יותר. ההבטחה לדם ויזע ודמעות יכולה להתאים לתקופת ביניים, עד שיקרה משהו שישנה את המצב לטובה. זו אינה יכולה להיות אבן היסוד לקיומה של חברה במשך עשרות שנים.

 

הסגידה לדם, הסגידה לאוסלו

 

עצוב לראות כיצד מי שמתיימרים להיות מנהיגות רחבה ומלוכדת, מתקשים לספק ולו שמץ נחמה לאזרחים. אירועי החודשים האחרונים, במקום שיטלטלו את נבחרנו משלוותם המנומנמת, הכניסו אותם לקיפאון רעיוני. במקום שישכילו להבין כי הפתרונות והרעיונות העתיקים שלהם – הסגידה לדם ולאש ולתמרות העשן, כמו גם הסגידה לאוסלו – כל אלה חלפו מן העולם. אלה וגם אלה הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום.

העדפת התפיסות המפלגתיות המסורתיות על פני התבוננות מפוקחת במציאות, הם אלה שהובילו אותנו למצב שבו המציאות מטלטלת אותנו לכל עבר, באופן שרירותי, מבלי שיש לנו יכולת להשפיע עליה או להתגונן מפניה.

אם לא תאומץ במהרה, על-ידי מנהיגות כלשהי, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, תוכנית רצינית, המותאמת לצורכי השעה והמושפעת ממה שלמדנו לאורך השנים, קשה לראות כיצד תוכל החברה שלנו להתמודד עם האתגרים העומדים מולה.

היום יש צורך במנהיגות שתזהה את עוצמת הזעם והשנאה שנבנו לאורך שנות המאבק בינינו ובין הפלסטינים, ולא תנסה לייפות את המציאות באמצעות קוקטיילים מנומסים בסלונים אירופיים, ולא באמצעות לחיצות יד מכובדות על מדשאות הבית הלבן. מצד שני, אסור לוותר על הסיכוי לעתיד טוב יותר – על התקווה, על הזכות להיות אדונים לגורלנו, גם אם עדיין לא בשלו התנאים לפיוס היסטורי בין העמים.

רעיון ההפרדה החד צדדית, על כל המשתמע ממנו – פינוי ההתנחלויות אל תוך גושי התיישבות יהודיים, הכרה בגבולות 67' כבסיס להתוויית גבולה הסופי של מדינת ישראל, הכרה במדינה פלסטינית ללא סיום הסכסוך – הוא הרעיון היחידי אשר יכול מחד להפחית את האלימות באזור, מבלי לכפות על שני עמים אשר אינם בשלים לכך תהליך זריז של פיוס, ומאידך להשיב לנו – אזרחי ישראל – את תחושת האחריות על גורלנו ואת הכבוד הלאומי, אשר רק בזכותו שרדנו עד כה, כנגד כל הסיכויים.