איך אשכח? בסוף 47', בכיתה א', עדיין קשורים לסינורה של המורה שולמית שפירון, בביה"ס ביל"ו בתל-אביב, היכתה אותנו הידיעה על מותה של מרים שחור, בתו של המורה אפרים שחור. היא ועוד חמישה אנשי פלמ"ח נרצחו תוך כדי סיור לאורך קו המים בנגב המערבי, והיו מראשוני החללים של מלחמת העצמאות. שתיקה נפלה על בית הספר. כעבור שנה תרמנו לנטיעת חורשה לזכרה. עד היום אני זוכר את הקבלה ובה תצלום של מרים שחור בשפעת שיער שחור, בחולצה "רוסית" רקומה, במסגרת שחורה.
אחר כך הגיעו האסונות בצרורות: עשרות הרוגים ביום אחד. כמה מהפעולות ההן וההרוגים בהן היו לחלק מן האתוס הישראלי: חללי השיירות לגוש עציון, ליחיעם, לבן-שמן. הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה.
ההלוויות היו אז צנועות ובעיקר מאופקות. הדממה על פני המשתתפים הפגינה – או כך נדמה היה לנו – כוח בסגנון שירם של אנשי אצ"ל, גולי קניה: "הם לא ישברו אותנו, אנו גם לא נכוף הגב". המלווים צעדו בשתיקה.
מפי אבא, עליו השלום, שמעתי גם על ההלוויות בימי המנדט הבריטי. כמעט כל הלוויה הפכה למפגן כוח. אלפים הצטרפו אז למסע האחרון, רובם כאלה שלא הכירו את ההרוג או את ההרוגים. המסע עבר ברחובות ראשיים, אלנבי בתל-אביב, למשל. החנויות לאורך מסלול ההלוויה נסגרו ורק קול הלמות צעדי האלפים על האספלט נקלט באוזניים בריטיות או ערביות כהודעת איום: מצעדנו עוד ירעים, אנחנו פה.
גם בעשרות השנים הבאות היו הלוויות ההרוגים מאופקות. ברוב המקרים רק הבכי של בני המשפחה קרע את הדממה. מתי בדיוק חל אותו "מהפך", שעשה את ההלוויה המכובדת, המאופקת, השותקת, לאירוע על סף התפרעות?
יש אומרים שניצני תופעה זו התרחשו בשולי מלחמת ההתשה, בסוף שנות ה-60. דומה כי אין עוררין על כך שהגל הגואה והשוטף התפרץ במלחמת יום הכיפורים. כל הכעסים, כל התסכולים, כל האיבות כמו נורו מלוע התותח אל מול המדינאים ומפקדי הצבא. דומה כי אז, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, היתה המילה "רוצח" לבת לוויה קבועה בהלוויה. התופעה החריפה במלחמת לבנון. הלוויות הפכו למפגנים פוליטיים והורים שכולים ובני משפחה כואבים עמדו כתף אחת עם עסקני מפלגות שבאו "לגמור חשבון" לטובת המפלגה. בעניין הזה, אגב, אין הבדל בין ימין לשמאל.
בהלוויות בשנים האחרונות מפקיעים את המת מבני משפחתו. הנואמים, הרמקולים, הכרזות, הצעקות, גם ההתפרעויות, הופכים את ההלוויות למפגן פוליטי. אם הדברים נעשים על פי רצון המשפחה, לו יהיה כך. אם הכוונה היא לנגח את הממשלה, כל ממשלה וראשה – ניחא. אך אם הכוונה היא גם להפגין כוח מול אויב, צר ומתנכל, להציג נחישות, לאשרר כי "עם ישראל חי", לפנינו לא רק חילול של כבוד המת אלא גם יצירת מוטיבציה אצל הרוצחים.