"סתם בן אדם"

הוא עשה עשרות תפקידים וזכה בשלל פרסים אך תמיד נשאר "ארצ'י" - שחקן מצויין בתפקיד קשה ותובעני, לא מלאך ולא שרף, לא מבין הכל ולא מוכן לחבק את כל העולם, ביישן ומתלהם, קצת גזען וקצת שמרן. פרידה מקרול אוקונור

מת קרול או'קונור, שחקן מצויין. הוא עשה עשרות תפקידים מאז התיישב בכורסה מרופטת באמצע מסך הטלוויזיה שלנו, ושיגר לעולם את חוכמת הרחוב שלו, אבל אנחנו נזכור אותו כארצ'י באנקר, בשחור-לבן, בטלוויזיה של ערוץ אחד, בשנות-התום, לפני שהמציאו את הפוליטיקלי קורקט ואת קומדיית המצבים שכלום לא קורה בה.

 

כמה טוב היה

 

"הכל נשאר במשפחה" קראו לסדרה. היום כבר אי אפשר לעשות סדרות כאלה. אי אפשר לשדר את מבטו החמוץ, הנעלב והמאוכזב של ארצ'י, פועל צווארון כחול, כשאשתו אדית' (ג'ין סטייפלטון המופלאה, עם הקול הכי חורקני-צפצפני ביקום) מהדסת לקראתו ומגישה לו את הדרינק שלו לא בדיוק כמו שהוא אוהב. גם אי אפשר לכתוב תסריט שיש בו גבר לבן ומבוהל, בן למעמד הצווארון הכחול, מקריח ומזדקן ומכריס, מביט בבעתה בשכנו השחור ולא ממש מוכן לקבל אותו כ"אחד משלנו". ואי אפשר, ממש אסור, לצחוק מזה ועם זה. ואסור להורים לגעור בילדיהם ולקרוא לחתן ההיפי ארך-השיער (רוב ריינר) שלהם בשם "ראש כרוב". כולם צריכים להיות כל כך בסדר, כל כך תקינים מבחינה פוליטית, להבין את הזולת בסבלנות מלאכית, לשדר חסד נוצרי-פרוטסטנטי-פוריטני ועוד לגרוף מזה רייטינג. כמה טוב היה בימי ארצ'י.

קרול אוקונור עיטר את הסלון שלו בארבעה פרסי "אמי" שזכה בהם בגלל תפקידו בסדרה. הפרס החמישי הגיע אחרי "כחום הלילה", סדרת טלוויזיה על שוטר מקריח ומזדקן שהוא ההיפך הגמור של ארצ'י. ליברל, נאור, בכלל לא מצחיק. על הסט של "כחום הלילה", כולם קראו לאוקונור בשם ארצ'י. התפקיד נדבק אליו והוא קיבל את זה בלי טרוניות מיוחדות, כי כשאתה מזוהה עם תפקיד גדול באמת, למה להתלונן.

 

אלפי גוונים של הבעה

 

והוא היה גדול, אך לא גדול מן החיים. הוא היה צד התפר של אמריקה השבעה והמחוייכת, שדוהרת במהירות מטורפת מאפולו 13 לסוף מלחמת וויטנאם, בין משבר הדלק הגדול הראשון ואימת האבטלה המתקרבת. הסדרה שודרה בין 1971 ל–1979, וכל מה שגברים לבנים מקריחים חששו מפניו היה שם: פמיניזם, מתנגדי מלחמת וייטנאם, ביטניקים, סמים, שינויים במפה החברתית, מין מזדמן ובגידות, ובעיקר החשש, שמא הם הולכים והופכים להיות מיותרים לגמרי בעולם חדש שלא יוכלו להבין.

כל הפחדים האלה נרשמו על פניו המופלאות של קרול אוקונור. הוא היה אמן קלוז-אפים מדהים עם אלפי גוונים של הבעה, ולעתים קרובות די היה במראה פרצופו על המסך כדי שנתפוצץ מצחוק. כשהפרצוף לא הספיק, אוקונור דייק במבטא ברוקלינאי מאנפף. "למדתי אותו משופט שהיכרתי פעם", אמר בראיון ל"פלייבוי" ב-1973. הוא שיבש בחן מלים מסובכות מדי, האדים מכעס וצרח על כולם וסלח להם מייד, עוד באותו פרק, והכל ממעמקי הכורסא המרופטת.

 

"סתם בן אדם"

 

במסווה של קומדיה שבמרכזה יושב איש לא כל כך נאור ובכלל לא ליברל, אפשר היה לטפל ב"הכל נשאר במשפחה" בתמורות שחלו ביחסי המינים, בהומוסקסואליות, באימפוטנציה, בגזענות לא מוסווית: בטלוויזיה של פעם, מדובר היה בחידוש די מרעיש, וזה עבר בשלום וגם החזיק 50 מיליון אמריקנים מרותקים לכורסא במשך שמונה עונות, בעיקר בגלל שאוקונור – באנקר לא היה גיבור וגם לא אנטי גיבור, אלא שחקן מצויין בתפקיד קשה ותובעני: תפקיד של "סתם בן אדם". לא מלאך ולא שרף, לא מבין הכל ולא מוכן לחבק את כל העולם, ביישן ומתלהם, קצת גזען וקצת פוחד מנשים משוחררות וקצת מאמין בערכים נושנים כמו עבודה קשה, נישואין לנצח ועליונותה של אמריקה בכל דבר ועניין.

כשהשחקנים האחרים בסדרה התעייפו ורצו לעשות דברים חדשים, לאוקונור עוד היה כוח לסדרת – המשך, "המקום של ארצ'י". אבל לאמריקה נגמרה הסבלנות, וניצני הבסדריות הפוליטית כבר החלו לכרסם בכל תסריט קומי טוב. רק ארצ'י נשאר נאמן לעצמו עד שירד מן המסך בלי טרוניה, בשלהי 1983.

בחייו הפרטיים, אוקונור היה דמוקרט וליברל חסר פשרות. זה לא הפריע לו לאהוב את ארצ'י, להבין אותו ולהמשיך לחיות בעורו כל עוד ניתן היה. עכשיו כבר אי אפשר: אולי רק בגן עדן, שם באמת מקבלים את כולם באהבה ובלי שמץ ביקורת, ימצא אוקונור את חוג מעריציו החדשים-ישנים של ארצ'י. אם יש בגן עדן שולחן ביליארד, כורסא ישנה והיפים מזוקנים, קרול אוקונור כבר יידע לאלתר את הטקסטים ולומר לכו-לם בדיוק מה ארצ'י חושב עליהם, בלי שום צנזורה.