"כתיבתו של ספר זה לא היתה פשוטה עבורי כלל ועיקר. כמי שבאה מהעולם החרדי, ואף שומרת לו במידה רבה חום, אמונים ואהבה, היה עלי לבצע ניתוח אכזרי ולומר בגלוי דברים קשים וכואבים. רבות מן הטענות המובאות בספר תפגענה ברגשותיהם של קרובי משפחתי, ידידים, תלמידים ומכרים, היקרים וחשובים לי עד מאוד". כך פותחת צביה גרינפלד את ספרה במבוא "סליחות". ואכן המחברת, חרדית באמונותיה ובאורח חייה, היא אשה אמיצה שאינה מהססת להטיח אמיתות קשות ונוקבות, המכוונות בעיקר אל העולם שממנו באה. כך בהופעותיה הפומביות, שם היא קורעת את המסווה מעל פניהם של נציגי ציבור חדרים ודתיים לאומיים באולפן טלוויזיה, וכך גם עתה, וביתר שאת, בספר המנתח וחשוף את המקורות האידיאולוגיים המזינים את עמדותיהם כלפי המדינה הציונית והחילונית.
אכן דרוש אומץ לא ישוער לחיות בתוככי העולם החרדי, ובה בעת להביע בקול רם וצלול דעות "אפיקורסיות" מתריסות ומתגרות בשומרי החומות של עולמה ועולמם הסגור והמסוגר. וגרינפילד עושה זאת בדרך מעוררת כבוד, ללא מורא וללא משוא פנים.
הספר, שנכתב לפני המהפך הפוליטי האחרון, ממפה בכישרון ומתוך ידע עמוק את תחום המושב האידיאולוגי של אלה הקרויים בשפת החילונים "דוסים". גרינפילד מחלקת את הקהילה הדתית לשלוש קבוצות משנה: חרדים אשכנזים, חרדים ספרדים ודתיים לאומיים. ברשימה זו, שהיא מטבעה מוגבלת ביריעתה, אתרכז בעיקר בחרדים האשכנזים, משום שלגביהם מתמצה עיקר חידושם של דברי המחברת.
אחת האבחנות החשובות שגרינפילד מאבחנת ביחסי המדינה עם ציבור זה, מבית מדרשם של ה"חזון איש" והרב אליעזר ש"ך (אגב, מישהו יודע מה עולה בגורלו של הקשיש בן המאה ושלוש שנים, האם הוא חי? האם הפך לצמח?) אומרת בתמציתיות כך: כיוון שהחרדים רואים במפעל הציוני מאז תחילתו בסוף המאה התשע-עשרה מעשה של כפירה בעיקרי הדת, הם חפצים וגם עמלים להביא בכל הדרכים האפשריות לכישלונה של הציונות ומדינת ישראל במתכונתה החילונית. שהרי, כך המחברת, איזו משמעות יכולה להיות עדיין לשמירה קפדנית על המסורת, בהתחשב בעובדה שאת ההיסטוריה היהודית האקטיבית מממשים כיום לא הם, שלומי אמוני ישראל, אלא דווקא אותם אפיקורסים חילונים נוסח בן-גוריון, יגאל אלון ויצחק רבין, שהשאירו את שמירת הדת לחלוטין מאחוריהם?! (עמ' 96). עצם הצלחתם של הכופרים הציוניסטים מהלכת אימים על אמונתם, ולהיפך. כישלונם של הציונים וכישלונה של מדינת ישראל יעידו, בעצם מהותם, במישור המעשי והתיאולוגי, על שקריותה של התחייה הציונית והחילונית.
"המשימה החשובה ביותר בעיניהם (של החרדים) היתה להוכיח שהקמתה של המדינה היא כישלון מוחלט. כל החמצה, בזבוז או טיפשות שנחשפו במערכת המדינית של ישראל במשך השנים הסבו לחרדים הנאה ונחת, כראייה לכך שהפרוייקט הציוני הכופר נכשל" (עמ' 97).
זוהי האשמה חמורה מאוד, שהמחברת מאוששת אותה, בין השאר, על מאמר שהתפרסם בעיתון החרדי "בקהילה" (יוני 2000), המונה אחת לאחת את כישלונות המדינה החילונית. אבל גרינפילד אינה מסתפקת בכך, והיא מדמה את יחסם של החרדים לגישתה של הכנסייה הנוצרית כלפי עצם קיומו של העם היהודי. שהרי כך בדיוק גרסה התיאולוגיה הנוצרית במשך מאות שנים: מצבו העלוב והאומלל של העם היהודי מעיד כמאה עדים של בוגדנותו של העם הנבחר, שלא הלך בעקבות ישו הנוצרי והבשורה החדשה. לטענתה, זה גם מה שמדריך את המאמינים החרדים, השוקלים את מדינת ישראל במאזני הצדק האלוהי: הצלחתה של המדינה הציונית הכופרת מערערת את האמונה, ואילו כישלונה מאושש אותה. עד כדי כך מגיעים הדברים שהמחברת כותבת: "יתכן שמטעם זה מתגלים החרדים האשכנזים כמלאי אהדה ומגישי סיוע במקרי פיגוע כנגד יהודים. הפיגועים מאפשרים להם להעביר את המסדר שיהודים הם עדין קורבנותיה הגמורים של סביבתם העוינת כבעבר, ומכאן ההוכחה המובהקת לכך שהקמת המדינה לא שינתה מאומה לטובה במצב הקיום היהודי" (עמ' 97). אלה דברים מזעזעים. מה עם מצוות כבוד המת? מה עם הקביעה ההלכתית ש"ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא", בחייו, קל וחומר במותו?
אין כאן, לעניות דעתי, היטפלות לפרט שולי, שהרי המחברת טוענת לכל אורך ספרה (למשל בעמ' 49, 62) כי החרדים, בדומה לתנועת החמאס, אינם מעונינים בדו-קיום או בפשרה כלשהי עם הציבור החילוני, אלא מכוונים את מעשיהם לשתי מטרות עיקריות: ניצול המדינה החילונית לצרכיהם, כל עוד היא קיימת, וחתירה עיקשת להביא לכישלונה הטוטאלי בסופה של הדרך. מה שמדינות ערב השלימו איתו, ולדעת כמה מומחים אפילו אירגון אש"ף, החרדים עדיין לא עיכלו. בכך מפליגה גרינפילד מרחק רב יותר אפיל מספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח".
המחברת, אשה משכילה ורבת ידע, מצטטת רבים כדי להוכיח שהגותם של מחוללי המהפכה הציונית, שהיתה ליברלית וחילונית, עומדת בסתירה גמורה למעשיהם המחפירים של החרדים בימינו. היא צודקת בכך, אבל קשה להתעלם מחוסר הנוחות שמתלווה למסקנה הנחרצת. שהרי מה לאידיאל האוטופי בכתבי הרצל ואחד העם, ולנעשה בימינו אלה במדינה החילונית (עדיין)?
זהו ספר חשוב ומחכים בחלקים רבים ממנו, אבל קוראיו, יש לשער, יבואו רק מקרב הציבור החילוני. מה חבל.
צביה גרינפילד, הם מפחדים, איך הפך הימין הדתי והחרדי לכוח המוביל בישראל, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, פרוזה, 291 עמ'
פורסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"