כמעט חמישה חודשים חלפו מאז הבחירות האחרונות לראשות הממשלה. ערב הבחירות, כשתוצאות המדגם עוד מהדהדות באוויר, היו "בכירים" שמיהרו לנסח ברהיטות את תוכנית ההתחדשות של המפלגה והמחנה. בלי גמגום של צער, בלי שנייה של כאב, בתוך רגע אחד היתה כבר תוכנית ההבראה מוכנה. רק חבל, שיכולת דיבור אינה ערובה ליכולת ביצוע.
המפלגה, שאמורה היתה למתוח את פניה ולהתחדש לקראת העתיד לבוא, בחרה שלא לדון בחודשים האחרונים בזוטות כגון אידיאולוגיה, ערכים, שליחות - מה אלה לעומת התענוג שבבחירת שרים וסגני שרים לממשלת האחדות? אם לשפוט על פי האושר הנסוך על פני נציגינו בממשלה בכל פעם שהם מצולמים בחברתו של ראש הממשלה, אין שום צורך בעשייה מפלגתית כלשהי - הרי אין דבר טוב מהסטטוס-קוו. אילו רק היו מפגינים פרומיל משביעות הרצון הזו כאשר אמר ראש הממשלה הקודם (למתקשים לזכור - זה שנבחר מטעמם), שיש לנהוג באיפוק מול האלימות הפלסטינית, ושאין פתרון צבאי לטרור, אולי לא היינו נדרשים לבחירות האחרונות ולחשבון הנפש וההתחדשות שבעקבותיהן.
השבוע היתה אמורה מפלגת העבודה לקיים אירוע שעבור כל מפלגה חיה ונושמת הוא אירוע חגיגי ומרגש - בחירות למועצות הסניפים ברחבי הארץ. הצרה היא שמפגן הדמוקרטיה החגיגי לא יצא אל הפועל, ומפלגת העבודה "המתחדשת" קיימה את אחד האירועים המביישים והעלובים שידעה מימיה. בסניפים רבים, בשל חוסר העניין המתמשך שמפגין ציבור מתפקדי העבודה, הצליחו העסקנים להגיע לרשימות מוסכמות, שמבטיחות כי מה שהיה הוא שיהיה, ומי שעד כה נכשלו בתפקידם לעורר את המפלגה מתרדמתה ולהקימה מהריסותיה, ימשיכו לשאת בתפקידים רשמיים, ושום דם חדש וצעיר לא יזרום בעורקי תנועת העבודה גם מחר.
למה הם לא מתמודדים?
אולי לפני שמקיימים בחירות פנימיות לאיוש תפקידים, ראוי היה לדעת בשם מה עושים זאת. האם בשם הקו הלוחמני של פואד, שהוקצן טרם שנבחר לשר ביטחון, וכעת עודן לקראת הבחירות על ראשות המפלגה; או בשם הקו האופוזיציוני של יוסי ביילין, המתנגד לממשלת האחדות בכל מאודו, בניגוד למורו משכבר, שמעון פרס, שבינתיים מאמין בה, ורוצה באמצעותה לחדש את ימי אוסלו כקדם; וזאת לעומת שלמה בן-עמי, עבורו אוסלו הוא תהליך שסיים את תפקידו ההיסטורי; או אולי בשם הקו של אברום בורג, שמתנסח בכישרון רב. מבלבל לא?
כמו-כן, סוד ידוע הוא, שלא כל מי שרואים עצמם מועמדים, אכן עומדים להציג את מועמדותם היום לבחירות לראשות המפלגה. מלבד השניים שהכריזו על עצמם כבר לפני חודשים, לא נזכה לראות "קופצים" נוספים על המשרה הרמה. עם זאת, ימשיכו הבכירים במפלגה למנות בפנינו את סגולותיהם ויתרונותיהם לעומת האחרים, ויסתייגו מהבעת תמיכה חד-משמעית במי מהמתמודדים בפועל, למקרה שהדבר יפריע להם בעתיד, כשיואילו בטובם להתמודד בעצמם. ואם הם כל-כך מתאימים, למה הם לא מתמודדים? האם זה בגלל שהמועמדים המובילים הקדימו אותם, וחבל להם לשחוק את עצמם במאבק מוכרע מראש?
חוץ מזה, מן הידועות הוא שייבחר מי שייבחר לראשות מפלגת העבודה – תמיד יימצא זה שיערער על מנהיגותו, ולא יאפשר לו יום של חסד. אז למה בכלל להתאמץ?
כדאי מאוד שנתעורר, ונראה במפגן אי האמון של ציבור מתפקדי העבודה נורת אזהרה אדומה. עד כמה שההתרווחות בכיסאות עור הצבי סביב שולחן הממשלה נעימה לשרינו, עליהם לזכור תמיד, כי גם הקואליציה הכי יציבה והכי הומוגנית עלולה להתמוטט באחת. כבר היום ניתן לראות את הבקיעים הראשונים המתגלים בין ראש הממשלה ובין שר החוץ. חייבים לדעת לקרוא נכונה את המפה הפוליטית, ולהבין שיש במפלגת העבודה בכירים שיש להם אינטרס להגיע לבחירות כלליות עוד בטרם נבחר יושב-ראש חדש לתנועה, ובטרם הושלמה תוכנית ה"הבראה", ושספק אם מעניין אותם שהמכה האלקטוראלית הבאה שתספוג המפלגה עלולה להיות מכת מוות עבורה.
אם ימשיכו בכירי המפלגה להעלים עין מן הקורה סביבם, וימשיכו לעשות במוסדות המפלגה שימוש ציני למען מטרותיהם האישיות, תוך התעלמות מן המציאות, אשר מסרבת להתיישר על פי תכתיביהם, עלולות להפוך שיטות "סאלח שבתי", שבהן הואשמו מימים ימימה פקידי ועסקני תנועת העבודה, למורשת היחידה שתיוותר מהתנועה המפוארת הזו.