בובי, לא בין שתיים לארבע

הביוגרפיה של בוב מארלי מאת אמו הופכת לאופרת סבון ולא מספקת פרט אחד מעניין

"על בוב מארלי נכתבו ספרים רבים... כאשר קראתי את ספרה של סדלה הרגשתי, מן העמוד הראשון, את פעימות ליבה של אומה מופלאה שלמה: ג'מייקה", כותב המתרגם גיל בונשטיין על החלטתו לתרגם את הביוגרפיה על בוב מארלי, שכתבה אמו, סדלה מארלי בוקר. אולי הגישה הרומנטית הזאת היתה בעוכריו של בונשטיין כשניסה לתרגם את סיפור חייו של בוב מארלי.

זכותו של בונשטיין לתרגם כל ספר שיחפוץ, וכמובן שהגיגים מפיה של גברת מארלי אמורים היו לסקרן כמות גדולה של קוראים, אבל לאחר שסיימתי לקרוא את הספר יצאתי עם יותר שאלות מתשובות, ולמעשה, מתוך הכתוב לא עולה ולו הארה אחת לגבי בוב מארלי האיש.

אין אמת היסטורית אחת, זאת כבר כולנו יודעים; לחיים של אדם ולאירועים היסטוריים שונים ניתנות פרשנויות רבות, וכל כתיבה היסטורית נשענת על כוח פוליטי - אישי או חברתי - או על שלל אינטרסים, תכתיבי זהות, שייכות וכו', אבל ביוגרף אמור לפחות להשתמש בעובדות כדי ליצור סיפור עם רצף לוגי שישכנע את הקורא. לא שהיו לי ציפיות שאמו של מארלי תספק לי את כל האמור לעיל, ונראה שכל אם תכתוב ביוגרפיה מעוותת על בנה, אבל הספר הזה לא מביא אפילו פרט אחד מעניין לגבי הקריירה המוזיקלית של מארלי, ההיסטוריה הפיננסית שלו, יחסיו עם חברות התקליטים, מנהליו (הוא היכה אותם, מה זה אומר עליו?), ואפילו חייו האישיים ויחסיו המסובכים עם נשותיו מועברים בספר בצורה לא עקבית ולא מעניינת.

נקודת האור היחידה היא תיעוד חיי היומיום של האוכלוסייה הכפרית השחורה של ג'מייקה, שמבהירה משהו לגבי יחסי שחורים-לבנים (אביו של מארלי היה לבן), ואת כל זה אנחנו למדים עוד בפרק הראשון, כך שאת שארית הספר אנחנו מבלים בניסיון נואש לעקוב אחר יחסיה של האם עם כלותיה הרבות (כן, מארלי התחתן כמה וכמה פעמים), ועם בעליה המרובים (גם היא התחתנה לא מעט), וזהו. אגב, היא בטוחה שנסטה (בוב מארלי) הוא משיח שנשלח על-ידי ג'ה כדי להציל את עמו המדוכא בבבילון (העולם המערבי הקפיטליסטי), לפי מיטב המסורת הראסטאפרית, ועל זה, לכל הרוחות, אנחנו שומעים כבר שנים.

כדאי היה לבונשטיין, לפחות כספר ראשון שיוצא בעברית על מארלי, לנסות ולהתחקות אחר חייו של האיש תוך שימוש במספר ביוגרפיות, מקורות, סיפורים אישיים ואפילו בחוויות הפרטיות הרבות שספג בביקוריו הרבים באי. היה הרבה יותר מעניין לנסות ולנתח את מארלי, האדם והמיתוס, המוזיקאי והאגדה, תוך שילובם של אירועים היסטוריים וחברתיים (בעיקר הולדת הראסטאפריות) ואירועי פופ בינלאומיים, ולנסות לראות כיצד הפך לאחד האייקונים התרבותיים הגדולים של המאה העשרים. אפשר היה גם לנסות ולהבין מדוע הכתיר ה"טיים מגזין" את "אקסודוס" כיצירה המוזיקלית החשובה בכל הזמנים. ספרה של הגברת מארלי מתאים יותר למי שקראו כבר מספר ביוגרפיות וספרים על מארלי ורוצים עכשיו לשמוע את אופרת הסבון המשפחתית.

והערה אחרונה לגבי הנספח. בונשטיין הכליל מידע מקיף על תרבות הרגאיי והסבר קצר על האמונה הראסטאפרית, אבל דווקא בהקשר של בוב מארלי, חסר פרק על ההשפעה העצומה שהיתה לרגאיי על הפאנק בסוף הסבנטיז ועל ההיפ-הופ בתחילת באייטיז, שלא לדבר על הדו שיח עם תרבות הדאנס לסוגיה. אחרי הכל ג'מייקה הוא באמת אי מופלא ונורא כאחד, בו פעימות הלב יוצאות בדמותם של באסים אלוהיים מתוך סאונד-סיסטמס משובחות. השאלה היא מה המשמעות של כל זה.

 

"בוב מארלי" מאת סדלה מארלי בוקר, הוצאת מודן, 294 עמ'