מפגשים שטותיים

הרבה רעש וצלצולים ואפס הגיון. אביב רון חזר ל"מפגשים מהסוג השלישי"

ידעתי שיום אחד זה יבוא, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה באדיבות סטיבן שפילברג. צפייה חוזרת ב"מפגשים מהסוג השלישי" ב-DVD מגלה כמה האיש הזה חלול וכמה "אנטי-נצחית" יכולה להיות יצירה שלו. הדברים נכתבים בידיעה כי הפרויקט האחרון שלו, A.I, שובר ברגעים אלה ממש את הטובות שבקופות, אבל דווקא זה נותן לצפייה ב"מפגשים" ארומה נעימה: עכשיו אני יודע בדיוק למה לצפות עם A.I.

כשהיכה "מפגשים" את המסכים ב-1977 הוא לא לקח הרבה שבויים. הצופים נפלו מהכיסאות, וכשיצאו החוצה רבים מהם הגניבו מבט לשמיים כדי לראות אם משהו עומד לנחות עליהם. עד כדי כך חזקה היתה הצפייה בסרט המונומנטאלי הזה. אבל 24 השנים שחלפו הוציאו את כל האוויר מהבלון.

 

גברי לוי של הוליווד

 

מה שנותר מ"מפגשים" הוא מונומנטאליות ריקה. אוסף של תפאורות ענק שכל רמז של סיפור נעדר מהן. שפילברג, אלוף האלופים בבניית סצינות ענק המגמדות את הצופה הבודד, ניגש ליצירת "מפגשים" כמו שגברי לוי מתכנן את אירועי פתיחת משחקי הפועל (או המכביה, או "פעמוני היובל" או מה שלא יהיה): הנה אנשים רגילים, הנה ספינות חלל הנוחתות מעל ראשם והנה סצינת השיא: יוצרים קשר עם החיזרים. כמה זה פשוט.

אבל בשנים שחלפו הכרנו כמה תופעות, כמו "תיקים באפילה", "קונטאקט" ועוד. אלה פגעו בול במקום שבו "מפגשים" נכשל בענק. נקודת המוצא של הצופה האינטלגנטי (וגם החצי אינטלגנטי) היא שעד לרגע זה, אנחנו בודדים בעולם. ה"מפגש" עם צורת חיים חוצנית יהיה בהכרח האירוע ההיסטורי המפעים ביותר בתולדות האנושות. לא פחות. "קונטאקט" השתמש בתפישה הזו באופן מובחן והטיפוס אל שיא הסרט נעשה טיפין טיפין, בבחינת "זה לא משהו שקורה כל יום". גם כריס קרטר, יוצר "תיקים באפילה" המופרכת, הבין זאת. אבל שפילברג פותח את "מפגשים" בסדרה של נחיתות ומופעי חוצנים, משל היה זה עניין יומיומי. רעש וצילצולים, הגיון אפס.

 

אבל שפילברג כמו שפילברג. אין טוב ממנו להביא לאזרח האמריקני את שיר התהילה ל"רשויות". כמו ב"אי-טי", גם ב"מפגשים" מככבים כל מיני יחידות מיוחדות, הלובשות סרבלים סטריליים וכולם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות. בשבילם (אבל לא בשביל האזרחים הרגילים) –נחיתת חיזרים היא עניין שבשגרה. הם "יודעים מה לעשות", הם יודעים איך לדבר עם החוצנים החמודים. ממש "כנפי הרעם" בשר ודם. לאזרח הקטן (רוי נירי, בגילומו של ריצ'רד דרייפוס) לא נותר אלא להתמודד עם גילוי החוצנים ועם העובדה שהשלטונות האמריקניים ממשיכים להסתיר ממנו מידע. ספילברג בז'אנר הקונספירציה? כנראה שכן.

על הציר הרעוע הזה נע כל הסרט. כל תוספי הסאונד ההקפי שה-DVD מאפשר לא יכולים להחביא את החידלון. "היום השלישי" כולל אפקטים הרבה יותר טובים ואין לו שום יומרות. ואם כבר – אז למה לא "הפלישה ממאדים" של טים ברטון, שעושה חסד סאטירי עם הז'אנר?

 

אמן השטיקים

 

בתפקיד ססיל דה-מיל המודרני שפילברג מקבל ציון לשבח. כל סצינה שנראית כאילו נשאבה מתוך "תיקים באפילה" זוכה אצלו לכמות סטטיסטים נדיבה. הוא לא מהסס להתכתב עם "אודיסאה בחלל" של קובריק (שהקדים אותו בתשע שנים) ושולח לצופים רמזים עבים וגסים בדבר התכתבות זו. השחקן המשני של "מפגשים" הוא ההר המפורסם בוויאומינג, שהמצלמה השפילברגית מנסה להעניק לו טיפול דומה לזה שהעניק קובריק למונומנט הפלאי בסרט הפלאי שלו.

החידוש היחידי ששפילברג העניק לעולם ב"מפגשים" הוא התפישה של "קשר באמצעות מוזיקה". סדרת הצלילים המפורסמת של הסרט היתה ונשארה הברקה, אבל את זה אפשר לנגן ישירות לרמקולים באמצעות תקליטור רגיל.

צר לי, אבל אני נאלץ שלא להמליץ על צפייה בגירסת ה-DVD של "מפגשים מהסוג השלישי". לכו לראות את A.I (שיגיע אלינו בספטמבר). אולי הבסיס שהעמיד סטנלי קובריק חזק מכל השטיקים שספילברג יודע ואוהב להוסיף.