לפני 25 שנה טס דוד שלי לחופשתו הראשונה ברומניה, עם מזוודה ענקית, מלאה גרבוני ניילון וחבילות מסטיק. המטרה המוצהרת היתה לשאוף אוויר הרים צח ולטבול במי המעיינות של בורסק וקובסנה, אבל מאחורי זה היה ביזנס קטן ומשגשג.
צ'ורפי וגומה, שני המוצרים שעלו בישראל פרוטות, היו נדירים בבוקרשט. אז דוד שלמה מכר אותם בשוק השחור ברווח הגון. בכסף הוא קנה תריסר חולצות רקומות בעבודת-יד מבד כותנה דקיק. הריקמה היתה יפה, הגיזרה מזעזעת, אבל בשביל נשות ארצנו זה נחשב לשיק, והן שילמו במיטב כספן. כשאחרונת הכותנות נחטפה, חישב הדוד בסיפוק איזה חלק מהוצאות הנסיעה הצליח לכסות, והתחיל לתכנן את הפעם הבאה.
מאז זרמו הרבה מים בנהר הדמבוביצה. התורים הארוכים למצרכים בסיסיים נעלמו. בחנויות אין מחסור. רומניה כבר לא מתחננת למסטיק. עכשיו היא רוצה דולרים, ושיהיה במזומן.