שעה אחת חמה

"Trust No One", אלבום הסולו הראשון של דייב נבארו, הוא יצירה אישית ועמוקה

ישנם מקרים בהם נגנים ואנשי צד מתגלים במלוא גדולתם כשהם פועלים לבדם. כך היה במקרה של דייב גרוהול, המתופף של נירוואנה, שעה שיצא עם האלבום הראשון והמפתיע של ה"פו פייטרס", וכך גם במקרה של דייב נבארו, מי שהיה הגיטריסט המופלא של ג'יינס אדיקשן ושותף לאלבום "דקה אחת חמה" של הרד הוט צ'ילי פפרז, שמוציא עכשיו את "Trust No One“ - אלבום סולו ראשון ומוצלח שכבר מוכר היטב בארה"ב.

נבארו - ולא שלא ממש ידענו את זה לפני כן - הוא יותר מגיטריסט מעולה. עם כל הכשרון שטמון בגיטריסט הזה, לא פלא שלהקות האם שלו היו כל כך טובות ומעניינות. למרות שהוא גיטריסט הרוק הכי מבוקש כיום באמריקה (אלניס מוריסט, ניין אינץ' ניילס, מארלין מנסון, דונובן, פורנו פור פיירוס, ג'נט ג'קסון, ג'אמירוקוואי, והרשימה עוד ארוכה), הוא מצא זמן להוציא גם ספר צילום (“Don’t try this at Home“), להציג את ציוריו במספר גלריות, לביים סרט תעודה על מסע ההופעות של ג'יינס אדיקשן, לעצב את אתר האינטרנט שלו בעצמו ולהקליט את שיריו. אלבום הבכורה הוא לא אלבום של גיטריסט, אלא יצירה אישית ועמוקה של כותב שירים מרתק.

 

דינמיות וסכיזופרניה

 

נבארו, כאמור, הקים בסוף שנות ה-80 יחד עם פרי פארל - אמן פלסטי, תקליטן והאסלר בלתי-נלאה - את ג'יינס אדיקשן, שהיתה ללהקה מצליחה ומשפיעה מאוד בסצינה האמריקנית האלטרנטיבית. לאחר פירוק הלהקה הצטרף נבארו לרד הוט צ'ילי פפרז, איתם הקליט את "דקה אחת חמה" המצליח, אם כי, מסיבות לא ממש ברורות, הוא לא ממש התאים להם כמו ג'ון פרושיאנטה המעולה, שאיתו הלהקה נשמעת כמו יחידה אחת מושלמת ונדירה.

נבארו החל לעבוד על האלבום בשנת 1998, שעה שנטש את הצ'ילי פפרז ולאחר שחזר ממסע האיחוד של ג'יינס אדיקשן ונכנס, לדבריו, לתקופה אפלה בחייו. ללא להקה וחברים, ולטענתו גם ללא נשים, הוא חש שיחסיו החברתיים נקלעו למבוי סתום. את התקופה הזאת הוא תיעד באלבום הנוכחי, שדומה למפגש בין הדינמיות המוזיקלית של הפפרס לבין הסכיזופרניה האובססיבית מייסודו של לו ריד (די לא ייאמן, אבל לעתים יש באלבום איכויות ליריות ממש מרתקות), מה גם שנבארו הקליט גרסת כיסוי ל"ונוס בפרוות", השיר הנפלא מאלבום הבכורה של "מחתרת הקטיפה".

 

מקצבי היפ-הופ, אמביאנט והאוס

 

האפיל של האלבום נובע מהמוזיקליות העשירה, גם בעיבודים ובהפקה וגם בלחנים המושקעים, ולא פחות חשוב, מהשירה החמה של נבארו. אם כי, שלא כמו התצוגות הממגנטות של אנתוני קידיס, השירה של נבארו נשמעת מעט חדגונית לאורך אלבום שלם. כך או כך, הוא מתגלה כזמר מעניין יותר כמעט מכל סולן של להקת רוק אמריקנית מצליחה עכשווית (לימפ ביזקיט, פאפא רוץ' וכל היתר). הוא לא מנסה להרשים ביכולותיו המגוונות כגיטריסט מוביל, אם כי פה ושם הוא מגיח עם סולו קצר ונהדר. כמו פורשיאנטה, נבארו לא צריך להציג וירטואוזיות כדי להפגין שהוא גיטריסט ענק. רק תאזינו לו פורט אקורד מי מז'ור בפוזיציה ראשונה על גיטרה אקוסטית ותרגישו את זה; סוג של טאץ' וסנכרון פנימי שקיימים רק אצל גיטריסטים גדולים.

חטיבת הקצב של האלבום, שמבוססת על מקצבי היפ-הופ, אמביאנט והאוס ומנוגנת, ברוב המקרים, על ידי מתופף בשר ודם (נבארו לקח על עצמו גם את תפקיד הבסיסט), מזכירה לעתים עבודות של ניין אינץ' ניילס ומעניקה חיות ועדכניות לשירים המכובדים, שעטופים בגיטרות אקוסטיות לרוב, עליהן הלביש נבארו גיטרות חשמליות שנעות בין עדינות לזעם, בין ליטוף לדיסטורשן, עם סאמפלרים שמגיחים לפרקים. לאורך האלבום יש תחושה של קצב פנימי והמשכיות, ולמרות הכותרת הפסימית של האלבום, זהו מעין מסע מוזיקלי שנמשך שעה אחת חמה ולוקח אותך מן האופל אל האור.

 

זעקה לעזרה

 

האלבום מתחיל עם "Rexall" המצוין, שיר על זעקה לעזרה, שקרוי על שם המקום (ככל הנראה בית מרקחת) בו הוריו נפגשו. הרצועה העוקבת, "Hungry", מבוססת על ריף סלייד מהפנט ולחן נהדר עם משפט המפתח "איפה אמא שלי?" (ותחשבו על הקונוטציה הנהדרת שבין רעב לבין דמות ההורה!) שעובר אל פזמון מרגש וכביר ממש. שאר האלבום (מלבד רצועה 5 ו-6 היותר חלשות) שומר על הרמה הגבוהה: החל ב-"Mourning Son", בו נבארו מתמודד עם האבל על אמו שנהרגה על-ידי אחד ממקורביו; דרך "Avoiding the Angel" שמזכיר מעט את התוצרים של הפפרס ב"קליפורניקיישן"; וכלה ב-“Slow Motion Sickness", השיר הכי פסימי ואופטימי יחדיו, שחותם את האלבום, ושבסופו מציג נבארו מעבר לקטע סיום מפתיע, רוויי בהרמוניות קוליות, שלמרות הטקסט ("Sometimes I Don’t feel so Good"), נותן הרגשה כי הנ"ל הבחין באור שבקצה המנהרה.

"Trust No One" גרם לי הנאה מסיבות רבות, אבל בעיקר כי הוא מצליח להפתיע בכנותו. למרות שם האלבום, אפשר לבטוח בנבארו.

 

דייב נבארו, "Trust No One" (הפצה: NMC)