למה לי פוליטיקה עכשיו?

"בסופו של דבר, החיים לא נמדדים בהצהרות של פוליטיקאים, אלא באותן קטנות שבין אדם לחברו. והקטנות האלה ממלאות את חוף הריף. שם בכל זאת הכל מסתדר"

די, הגיע הזמן באמת לתת בכבוד לעולים מחבר העמים. מדובר באנשים שיודעים להעריך מה זה ים. כל מי שהולך הרבה לים יודע את האמת לאשורה: העולים מחבר העמים הם אנשים שיודעים לחגוג כמו שצריך על הקיץ, ממש כמו שפעם היו עושים הישראלים הוותיקים. מדרום ועד צפון מלאים החופים בנציגי עולים. ולא רק בחופים מדובר, אנשי העלייה מחזיקים כמעט לבדם אתרי תיירות שלנו, כאילו לישראלים הוותיקים כבר לא נאה להגיע אליהם.

הסחנה למשל (פארק השלושה), מקום שכמעט שכחנו, מלא תדיר בבני ובנות העלייה הרוסית שעושים על האש וקופצים ראש למים. והם צודקים - אחלה מקום הסחנה. וזו רק דוגמא ספורדית: לפני שבועיים הגעתי לרכבל בראש הנקרה בתשע בבוקר. חשבתי שאהיה לבד. טעיתי. היו שם עשרות עולים חדשים. נדמה לי שאפשר לקבוע חד משמעית שאנשי העלייה הגדולה חורשים את המדינה, טועמים ממנה, נהנים ממנה בלי בושה ובעיקר מגיעים למקומות ששכחנו שקיימים. וחוץ מזה הם, אנשים שבאו מהקור הגדול, יודעים יותר מכל אחד אחר להעריך חוף טוב ושמש לוהטת וישירה.

 

ערבוב מבורך

 

קחו לדוגמא את חוף הריף ביפו. החוף האחרון של יפו, ממש מטר מהטיילת של בת ים. לחוף הריף ניתן לגשת משתי נקודות עיקריות: מצפון, ליד מסעדת סוף (שלא מזמן נקראה טורקיז) ומדרום, ליד מסעדת הריף. בין שתי הנקודות משתרע מגרש חניה רחב ידיים, מטר מהים.

חוף הריף הוא החוף הקבוע שלי. לשם אני הולך כשאני רוצה להרגיע, לשם אני הולך כשאני רוצה לתת לילד לשחק בלי לדאוג שיעלה עליו טרקטורון, לשם אני הולך כשאני רוצה לדפוק שחיה לעומק או לתפוס גלים.

יש המון דברים שהופכים את חוף הריף ביפו לחוף מיוחד: רצועת החוף הרחבה, החול הדק והלבן, מקבצי סלעים שיוצרים לגונות רדודות וטובות לילדים (בעיקר בחלק היותר צפוני, שמתחת למסעדת סוף), המון אפשרות לתפוס זולה רחוקה מההמון הסוער (במיוחד בימי חול) וסיכוי סביר לא לפגוש אף אחד מהצבא והעבודה.

יש גם שתי אטרקציות ייחודיות: ממש על החוף יש חגורת בטון רחבה, שלאחריה גדר אבנים, למי שאוהב ים אבל לא מת לשבת בחול והר כורכר שעליו משתרע בית הקברות ישן ומרשים, שקבריו גולשים ממש עד לחול של הים (ובגלל זה נעשות כעת עבודות שיפוץ במקום ונבנתה גדר הגנה לרוחצים).

אבל יותר מהכל מצטיין חוף הריף בהרכב האנושי שמאכלס אותו, הרכב שמבטיח כמעט בוודאות שהייה איכותית בים. חוף הריף מתבסס על ערביי יפו, על משפחות של עולים מחבר המדינות שכנראה מגיעות מחולון-בת ים ועל יחסית מעט מאוד ישראלים 'וותיקים', בעיקר חולי ים כבדים. כמו שמן ומים פרושות להם הקבוצות השונות על החוף: ערבים עם ערבים, רוסים עם רוסים וותיקים עם עצמם.

אתם בטח מצפים שאשקע עכשיו בכמה תזות כבדות ואתעקש לדבר על השתקפות מצבה העגום של החברה בחוף הריף. אז מצטער, אבל לא. אני דווקא חושב שלא חייבים להיות תמיד כבדים. מדובר כאן בים, באנשים שבאים רגע להנות ודווקא בחוף הריף כולם מסתדרים מעולה אחד עם השני, נותנים כבוד ו-SPACE ומפקירים את הגוף לשמש ולגלים.

לפעמים נדמה לי, שמרוב שדפקו לנו בראש עם תרבות הפוליטיקלי-קורקט, חייבים כל הזמן להתחבק אחד עם השני ולחשוב חמישים פעם לפני שמוציאים מילה מהפה, אפילו כשכל מה שבא לך לעשות זה להוריד המלצה על חוף ים נהדר. אז או-קיי: אני יודע שהמצב הכלכלי של ערביי יפו ממש לא משופר, שלא משקיעים ביפו מה שצריך ובגלל זה הרחובות שם נראים על הפנים, וגם שעיריית ת"א מנסה כבר שנים לדחוק את תושבי יפו המקוריים מקו החוף ולהפוך אותו לאזור של מיליונרים. ואני גם יודע שהעולים החדשים עדיין נאבקים עם קשיי ההגירה ושהחברה הישראלית לא עושה להם את החיים קלים ומפנה להם מקום בטופ, ובכל זאת.

 

פשוט מתמכרים

 

ים זה ים. בחוף הריף כולם בכל זאת מסתדרים. לדעתי זה אומר המון. בסופו של דבר, החיים לא נמדדים בכתבות בעיתונים ובהצהרות של פוליטיקאים אלא באותן קטנות שבין אדם לחברו. והקטנות האלה ממלאות עד אפס מקום את חוף הריף.

כדור מטקות תועה או תינוק שמחפש חבר למשחק ולא מודע לשסעים בחברה הישראלית, עשויים לעיתים לגרום לערבוב רגעי בין הקבוצות השונות. ופתאום ילד ערבי מיפו מרכיב את הבן הלבנבן שלך על גב של סוס או דודה רוסיה מביאה כדור מטקות שנחת לידה עם חיוך ענק על הפנים.

בלי דיבורים ופלסף. עכשיו כולם מתמכרים לעניין אחד קטנטן. ים.