מארי אנטואנט ואזרחיה הצמאים

אחת מכמה מסקנות עצובות של עכירות המים: חיסכון בהשקעה הציבורית גרם לכך שהעניים ובעלי המשפחות הגדולות נאלצו לשלם סכום לא קטן כדי להימנע מהרעלה

"ניפגש בשישיות", התבדח יעקב אחימאיר, בתום דיון בטלוויזיה על איכות מי השתייה בישראל. בשנינה הזאת הוא כיוון לאיום ששלח דוד לוי לעבר חברי מרכז הליכוד, ב-88', אחרי שהתברר לו שנדחק מצמרת רשימת המועמדים לכנסת, כפי שנבחרה בסיבוב הראשון; "השביעיות" היתה שיטה לבחירת המועמדים לסיבוב השני. בהיסח-הדעת חיבר אחימאיר את הפוליטי ("שביעיות") עם הכלכלי-אקולוגי ("שישיות") ובכך צדק עד מאוד.

ברשת מרכולים המוכרת דרך האינטרנט, מחירה של שישיית בקבוקי "נביעות" (9 ליטרים בסה"כ) הוא 16.50 שקל. במרכול שבשכונתי מחירו של המוצר הזה הוא 19.90 שקל. תשעה ליטרים היא כמות המים שמשפחה בת 5 נפשות לוגמת ביממה. יוצא מזה שמשפחה בת 10 נפשות נאלצה לשלם כ-50 שקלים, תמורת הזכות לשתות מים נקיים במשך 36 השעות שבמהלכן נאסר עלינו לשתות מי ברז. 50 שקלים הם כ- 1.5% משכר המינימום במשק.

המצוקה, כמו תמיד, חופרת בכיסיהם של רבים ומעשירה מעטים. בעלי חנויות מכולת וקיוסקים ספסרו במחיר המים והכפילו את מחירם, משווקי המסננים הביתיים הגדילו את מכירותיהם ובעליהם של מפעלי המים המינרליים מכרו פי כמה יותר מאשר בימים רגילים.

מפעלי המים המינרליים שייכים לכמה חברות, שקיבלו מן המדינה זיכיונות לבקבק מי מעיינות. המים המבוקבקים, הטהורים, המשובחים, הם לכאורה חלק ממאגר המים של כולנו, ומתן הזיכיונות עליהם פירושו הוא שהמדינה הפריטה חלק מן המשאבים הציבוריים החיוניים (לאמור, העבירה אותו לידי יחידים). הצרכנים הם בעלי היכולת, הנהנים מטוב טעמם של המים האלה ומשפרים את תוחלת בריאותם. האחרים שותים מים סרי טעם, רווי כלור, שבמקומות אחדים הם קרובים לסף הסכנה לבריאות.

הממצאים הראשונים שהעלו חוקרי התקלה מוליכים להשערה, כי מישהו התחבר ללא רשות לצינור המוביל הארצי, או שצרכן לא נודע לא הקפיד על תקינותו של שסתום האל-חזור, המונע הסתננות של חומרים זרים אל מערכת המים. כך או כך, ברור שהפיקוח לקוי. המסקנה: חיסכון בהשקעה הציבורית גרם לכך שהעניים ובעלי המשפחות הגדולות נאלצו לשלם סכום לא קטן כדי להימנע מהרעלה. גם האחרים שילמו, אבל שילמו בשיעור זניח מהכנסתם.

כך נוהגת החברה הישראלית בתחומים רבים. היא מקמצת בהשקעותיה בתשתיות, ובו בזמן היא מעבירה את נכסי הציבור לידיים פרטיות. החופים מזוהמים, אבל האמידים יכולים לרחוץ בחופים פרטיים ובבריכות. הכבישים צפופים, אבל המדינה מהססת להשקיע באמצעים לתעבורת המונים ומעודדת יזמים פרטיים להשקיע בכביש-אגרה. הערים גוססות, אבל הקרקע הפנויה, האוזלת, נכבשת ע"י ערי פרברים המיועדות לאמידים. זיהום האוויר מאכל את הריאות של כולנו, אבל האמידים רוכשים ביטוח בריאות יקר והעניים מצטופפים בפרוזדורי בתיה"ח הציבוריים.

"שתו מים מינרליים", יעצו המומחים לאזרחי המטרופולין שמימיהם נעכרו. "אם אין לחם, תאכלו עוגות", הציעה מלכת צרפת מארי אנטואנט לאזרחיה הרעבים. אח"כ פרצה המהפכה הגדולה.