הסימפוניה הבלתי גמורה

"נהרות הארגמן" הוא מותחן משטרתי צרפתי מלוטש עם שחקנים מעולים וסוף לא הגיוני

אני לא זוכר מתי לאחרונה נעתקה נשימתי בחשיכת האולם, כמו בסיקוונס הפתיחה של "נהרות הארגמן"; אנו מגיעים לאתר רצח, אי-שם גבוה באלפים הצרפתיים. המצלמה מורכבת כנראה על דאון או מסוק והתמונות מוקרנות בסלואו-מושן. זה היה יכול להיות פסטורלי מאוד, אלמלא המוסיקה; מאהלרית מאוד, מלאת מתח ומבשרת רע. וכבר בשתיים-שלוש דקות אלה, המנוצלות גם כדי להריץ את כותרות הפתיחה, נמסר לנו הסיפור: רצח מוזר, כמעט בלתי אפשרי, של מלומד שקט שעבד כספרן באוניברסיטה מקומית. המצלמה עוקבת אחרי מכוניתו של המפקח פייר נימנס (ז'אן רנו) שנשלח מפריז כדי לנהל את החקירה. הוא מגיע, עוצר, יוצא מהמכונית ומנסה להדליק את הסיגריה שלו. אבל הנה - המצית שלו לא עובד.

 

פתיחה אלגנטית

 

לבמאים יש דרכים רבות לסמן את הגיבורים שלהם; הוספת קריינות רקע, למשל, שבה

הדמות מספרת על עצמה בגוף ראשון, נחשבת ליעילה, אך בנאלית. פטנט ידוע של תסריטאים הוא להכניס את הגיבור הביתה, וכשהוא מפעיל את המזכירה האלקטרונית שלו אפשר להעביר מידע רב דרך ההודעות ותגובותיו אליהן. שוב, יעיל מאוד, אבל מקצוענים יגחכו אל מול קלותו, שלא לומר נקלותו, של הפתרון הזה. מה אנחנו יודעים כמעט באופן אינסטנקטיבי, על בלש משטרה שהמצית שלו לא עובד? הוא מעשן (ולכן, פרוע-משהו), הוא קצת מזניח את עצמו והוא כנראה לא נשוי. אחר כך, כששוטר מקומי מחציף אליו פנים, נימנס נאלץ להזכיר בחטף את שמה של היחידה המיוחדת שאליה הוא שייך, והשוטר המקומי מתנצל וממהר לשתף פעולה. מה עוד למדנו כאן: השוטר שלנו בכיר מאוד, והוא עובד לבד. כל זה - ועוד לא עברו חמש דקות מתחילת הסרט. פתיחה אלגנטית להפליא.

מהעבר השני, שוטר אחר, מקס קרקריאן (וינסנט קאסל) עובד על חקירה אחרת, גם היא מוזרה מאוד, של חילול קברים בעיירה שקטה; מישהו פרץ לקברה של ילדה שנהרגה לפני כמה שנים בתאונת דרכים, וצייר צלב קרס על המצבה. מקס מגיע לשם ובודק את השטח. הוא חושד בכמה גלוחי ראש מקומיים ואף מנהל איתם קרבות מגע מרהיבים (נראה שקסוביץ' הפנים היטב את "נמר, דרקון"). איכשהו, ברור גם לו וגם לנו שקורה פה משהו הרבה יותר גדול.

 

תקלה או טריק מכוון?

 

בערך באמצע הסרט, שתי חקירותיהם של שני השוטרים מתלכדות לחקירה אחת, והם מתחילים לעבוד יחד כדי לפתור את התעלומה, הממשיכה לצבור נפח: עוד גופות מתגלות במצב מחריד. נימנס מתיידד עם פאני (נדיה פארס), מדריכת סקי מקומית, ודרכה הוא לומד יותר על האוניברסיטה המבודדת, המנוהלת על ידי דיקן עריץ. מקס מגיע למנזר קודר, שם הוא מוצא את האחות אנדרי (דומיניק סנדה), אמה העיוורת של הילדה שנהרגה בתאונת הדרכים. אט אט הסיפור מקבל אופי פולחני, נעשה מעיק מאוד וזועק לפתרון.

הדבר המעניין ביותר בעיני ב"נהרות הארגמן", הוא שפתרון כזה לא מגיע. במשאל זריז שנערך בין צופי ההקרנה המוקדמת של הסרט, הסתבר שאיש לא הצליח להבין את סופו. הייתכן שבמאי כה מדויק כקסוביץ', לא מבחין שהוא מותיר את הצופים ללא תשובה? האם זו תקלה שנבעה מעיבודו של התסריט מתוך ספרו של ז'אן כריסטוף גרנז'ה, או איזה טריק מכוון שנועד להדגיש את חוסר חשיבותו של הסיפור מול יסודות אחרים של הסרט, שהבמאי השקיע רבות בעיצובם; הדמויות, שנשארות גם הן חידתיות. הסגנון המצוין, שנותן אופי שונה, מדויק מאוד, לכל סצינה, או המוסיקה המעולה של ברונו קולה.

 

הלך לעיבוד

 

למען האמת, "נהרות הארגמן" יכול להיתפס גם כסימפוניה המלווה בתמונות; כמעט לכל אורכו מלווה את הסרט מוסיקה תזמורתית נפלאה, המעניקה למתרחש על המסך דגשים דרמטיים ועומקים רגשיים. מתייה קסוביץ' הצעיר (34), שחקן מצליח בצרפת, הוא בנו של הבמאי היהודי יליד הונגריה פיטר קסוביץ', שביים ב99-' סרט בשם "יעקב השקרן" עם רובין ויליאמס ושמתייה הופיע בו באחד התפקידים הראשיים. ב"נהרות הארגמן", אחרי כמה סרטים איכותיים ומוערכים שעשה, פנה לבימוי מותחן ונראה שדווקא בו הוא "הלך לעיבוד" - כמו מה שקרה לבמאי האמריקאי בילי בוב ת'ורנטון ב"כל הסוסים היפים", שנסקר כאן לפני שבועיים ושגם הוא עובד מתוך רומן באותו שם מאת קורמק מק'ארתי.

רומנים ונובלות מהווים לעתים קרובות בסיס לתסריטים, אך שמכיוון שאלה לא נכתבו במקורם לקולנוע, לעתים מסתבר שיריעתם רחבה מדי מכדי שתוכל להידחס לסרט בן שעתיים. ב"נהרות הארגמן" חזרה אותה תופעה אבסורדית שקרתה ב"כל הסוסים": העושר הספרותי מתגלה כחרב פיפיות והסרט מתפזר לאלף כיוונים ומסתיים כמעט בלי סוף מתקבל על הדעת. חרף זאת, כאמור, מדובר במותחן משובח ומסוגנן מאוד, ששווה צפייה.

 

"נהרות הארגמן". במאי: מתייה קסוביץ'. תסריט: על פי נובלה מאת ז'אן כריסטוף גרנז'ה. שחקנים: ז'אן רנו, וינסנט קאסל, נדיה פארס, דומיניק סנדה.