רציחות קטנות שלי

אריאנה מלמד מתקשה להחליט אם להשתמש ב"יאיר" כמעצור לדלת או כגלולת נומבון

מה לעשות ב"יאיר", רומן ביוגרפי מאת משה שמיר? הוא גדול ורחב מכדי לשמש מעצור דלת יעיל. בדקתי את איכויותיו כמחבט-ג'וקים: לא טוב, בגלל הכובד. 551 עמודים בפורמט גדול לא מפחידים אפילו את הפריפלאנטה אמריקנה, הלא הוא ג'וק הבית החום המעופף. מכאן שאין ברירה וצריך להתייחס לספר, וזה לא קל, מפני שכבר שנים הרבה לא הייתי עדה לאירוע כה תמוה של הערצת גיבורים טוטאלית.

"יאיר" הוא פחות או יותר סיפור חייו ומותו של אברהם שטרן, מי שהיה מפקד הלח"י. לוחמי-חירות-ישראל, בפיקודו של הוגה דעות לעת מצוא, משורר וחובב תרבות יוון, היה ארגון טרור קטן. חבריו התמחו ביצירת מטענים תוצרת בית והטמנתם במעוזי האויב הבריטי והערבי, כמו למשל בית קולנוע, ושייהרג מי שייהרג. מבחינה מוסרית, הם לא עלו במאומה על המפגעים הערבים ועל הנוגשים המנדטוריים. מבחינת הציונות האקטיביסטית, הלח"י היה מוקצה מחמת מיאוס רוב הזמן. חבריו לא הקימו תשתית יישובית ולא עסקו בפעולה כלשהי לקידום רווחתה של האוכלוסיה היהודית בפלשתינה-א"י. הם רצחו. גם רוצחו של רוצח הוא רוצח.

 

לא יורדים על קדושים

 

משה שמיר לא כתב ביוגרפיה של "יאיר", כך כונה אברהם שטרן בארגון שלו. הוא כתב סיפור, שיותר מכל מזכיר לי הגיוגרפיה, ז'אנר נחות של עלילות-חיי-קדושים שצמח בתחילת תולדות הנצרות, כדי לתת תוקף אונטולוגי-טקסטואלי לקיומה של הנצרות.

הגיוגרפיה טיפוסית מחלקת את חייו של הגיבור לשניים: תולדותיו לפני שנהייה קדוש, או קדוש מעונה (ההגיוגרפיות הראשונות מספרות בשבחם של המרטירים, הרוגי המלכות הנוצרים שמצאו אות מותם על צלבים, בשיני אריות בקוליסאום ברומי וכיוב') וכל מה שקרה לו אחר כך, אם לא מת לפני שקרו יותר מדי דברים.

הנקודה הארכימדית של ההגיוגרפיות, תכלית-קיומן, מצויה לעתים קרובות מחוץ לכתוב, שהרי הטקסטים נועדו לנוצרים, ואין צורך לחזור על עקרונות המוסר הנוצריים בכל פעם ש"מתעדים" חיי קדוש. מכל מקום, כולן בלתי-ביקורתיות בעליל. איך אפשר לרדת על קדוש?

ביוגרפיה, בניגוד להגיוגרפיה, שואבת את איכותה מריחוק מסויים של המחבר מנושא חיבורו, וודאי לא מהזדהות מעריצה של נער מתבגר. "יאיר" מביך עד כאב בחולשתו העיקרית: נקודת המבט האפשרית האחת היא זו של הגיבור. המחבר מאמץ אותה עד תום. למרות שחלפו חמישים שנה ויותר מאז נרצח "יאיר", למרות שאפשר היה, וצריך היה, לשקול בצורה קצת יותר תבונית את תרומתו הכוללת לסמטוחה שלפני הקמת המדינה. למרות שוודאי צריך היה לתהות על המעבר מפרח-שירה לפרח-טרור הרבה יותר מכפי שמשה שמיר מוכן היה לעשות בספר הזה.

 

"נשוב ונגרש אותם"

 

"רומן ביוגרפי" אינו מחוייב רק לעובדות. "יאיר" עוסק בנפשו של הגיבור, "מחייה" דיאלוגים בינו לבין אחרים, שהיו או לא היו, צובע את המציאות בגוונים שמשה שמיר בוחר, ומקדים את המאוחר באופן שמבהיר היטב לקורא היכן מצוייה המחויבות האידאולוגית של המחבר. הנה, אברהם ורעייתו רוני שבים ל"מולדת" לאחר העדרות ב"ניכר". עמ' 255, ציטטה:

"ויש רגע כזה, בכבשן האש, כאשר מוכנס כלי החרס הרך לעמוד בלהב היוקד, והוא לא נשבר ולא נסדק – אלא נעשה מקשה אחת שלימה.

ויש רגע כזה, שהיהלום גובר על הזכוכית וחורץ בה קו ישר וארוך והחלטי.

כעבור עשרה ימים ירד הזוג הצעיר בנמל החדש של תל אביב.

באופק הדרום הסתמן הגוש הכהה של יפו.

'גירשו אותנו משם', אמרה רוני.

'אל תדאגי', לחץ יאיר את זרועה בהיטלטל הסירה המוליכה אותם אל המזח החדש, 'אנחנו נשוב ונגרש אותם'".

במבט היסטורי מפוכח, אפשר למתוח קו ישר בין "יאיר" לבין יגאל עמיר, בין אברהם שטרן לבין ברוך גולדשטיין. בתווך אפשר להציב את "המחתרת היהודית", ובסוף אפשר רק להתפלל שלא תקום עוד אחת. על מחברו של "רומן ביוגרפי" לא מוטלת שום חובה של כבוד כלפי עומק הדמות ומורכבות ההיסטוריה, ומשה שמיר נהנה כאן מהגנה מוחלטת של חיבור בדיוני. אבל יש גם אפשרויות אחרות. "חיי אנוש" של אנדרה מאלרו מתאר את לידתו של טרוריסט אידאולוגי מתוך מאבק קיומי קשה לא פחות מזה של הישוב היהודי בפלשתינה-א"י, אבל מאלרו מבין שגם האויב הוא אדם, ולפיכך רצח הוא רצח. שמיר מסתפק בדמוניזיה ובדהומניזציה של האויב, בדיוק כמו בהגיוגרפיות של המאה הרביעית לספירה.

משום כך, אחרי הכל, יש שימוש אחד לספר הזה: הוא חד ממדי עד כדי שעמום, ואפשר לקחת אותו למיטה ולהירדם בנחת אחרי קריאה של שלושה עמודים. דמותו המורכבת, השסועה והמרתקת של "יאיר" ראוייה להרבה יותר מזה.