עם הספר זה לא אנחנו

על קניית ספרים, קריאת ספרים, על דכדוך תרבותי ותקווה

ובכן רבותי, הנה האמת המרה: בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, אנחנו לא "עם הספר". מבחינה סטטיסטית אנחנו לא מחזיקים בשום שיא בענף הספרים העולמי. מי שכן ראוי לתואר הזה הוא העם הפיני. השבדים הם סגני האלופים, וגם הבריטים, הגרמנים, הצרפתים והשוויצרים נמצאים במקום גבוה. אנחנו משתרכים הרבה אחריהם, אם כי לפני הספרדים, האיטלקים והיוונים.

לא בדיוק ברור כמה ספרים נמכרים בארץ, אבל על-פי אומדנים שונים מדובר ב-13 מיליון ספרים כל שנה (לא כולל ספרי לימוד וספרי קודש). בסקרי דעת קהל יש נתון שחוזר ומתקבל שוב ושוב: 70 אחוז מהציבור מעידים על עצמם שהם "קוראים", ו-35 אחוז מגדירים עצמם כ"קוראים פעילים" (לפחות 10 ספרים בשנה). אני לא מאמין לנתונים האלה. להערכתי, התשובות האלה משקפות את הדימוי העצמי האידיאלי של המשיבים, ולא את המצב האמיתי. זה קשור באיזשהו אופן למרכזיותו של הספר במסורת התרבותית היהודית. במשך 2,000 שנה נאחזו היהודים בספר, לא במרחב, לא באדמה. ואפילו היום, כשכבר מזמן אנחנו מקדשים מקדשי אבן, עדיין קשה לנו להודות בפומבי בכך שאיננו קוראים. כך או אחרת, 13 מיליון הספרים שנמכרים כאן הם נתון שמגובה בנייר ובכסף (ולא תוצאה של סקר), וזה נשמע מרשים למדי. אך המספר הזה לא השתנה כבר עשר שנים, ולכן, אם ניקח בחשבון את הגידול באוכלוסייה ואת העלייה בשיעור ההשכלה, הרי שבפועל יש ירידה ניכרת ברכישת הספרים (ועוד לא דיברנו על הקריאה בהם).

 

קורא ישראלי, אין דבר כזה

 

אבל בואו ונחזור ל"עם הספר" האמיתי – הפינים. חיים בה רק חמישה וחצי מיליון בני אדם (קצת פחות מאוכלוסיית ישראל), אך תיאבון הקריאה שלהם מעורר קינאה: הם צורכים פי שניים ספרים יותר מבארץ (קרוב ל-30 מיליון בשנה); הם מוציאים פי חמישה יותר כותרים מאתנו (כ-13,000 בשנה); ופי שלושה יותר סיפורת (כ-2,000 ספרים לעומת כ-650 אצלנו). ויש שם גם פי שניים יותר חנויות ספרים (כ-600).

להגנתנו יאמר שיש לפינים, ובעצם לכל העמים האירופים, יתרון אחד גדול: עולמם התרבותי והלשוני הוא הומוגני. אנחנו לעומתם רב-תרבותיים להחריד. בעצם אין דבר כזה, "קורא ישראלי". פחות מ-40 אחוז מאוכלוסיית ישראל הם קוראי ספרים עבריים, ואילו שאר הציבור, הרוב, הוא "תאגיד" של מגזרים של לא-קוראי-ספר עברי: המגזר הערבי (כ-20 אחוז), העולים החדשים (כ-15 אחוז), החרדים (כ-8 אחוז, שקוראים עברית, אך רק ספרות תורנית), וגם מאימא שלי, שאמנם קוראת ספרים באופן אובססיבי, אך לא בעברית, למרות שהיא חיה בארץ כבר 60 שנה (כ-20 אחוז של ישראלים ותיקים מבוגרים שכמוה אינם קוראים עברית). תצרפו את כל המגזרים הללו יחד ויתברר שמרבית הישראלים אינם קוראי ספרים בעברית. מאלה שנותרו (פחות מ-40 אחוז) יש כמובן להוריד את כל מי שאינו קורא מסיבות של השכלה ותרבות. נותרנו אם-כן עם קומץ של קוראי אמת, ותעשיית המו"לות הישראלית כולה רוכבת על גבו השחוח של הקומץ הזה, ציבור שגודלו כאוכלוסיית עיר אמריקנית ממוצעת. אבל זהו ציבור שקדן, שקונה ספרים, קורא ספרים ואוהב ספרים, והוא בוודאי כן ראוי לתואר "עם הספר האמיתי".

 

משבר ספרי הילדים

 

מה שחשוב יותר משיעור הקריאה הנוכחי בישראל, זה זיהוי המגמה. והמגמה מאוד מדאיגה את אנשי הספר: שיעור הקריאה יורד, והוא יורד ככל שהגיל יורד. 70-60 אחוז מבני ה-50-30 טוענים שהם קוראים, אך בקרב בני ה-30-20 רק 45 אחוז מדווחים על קריאה. הירידה ניכרת גם, ואולי במיוחד, בקרב הצעירים בוגרי האוניברסיטה – לכאורה קהל הקוראים האופטימלי. זהו דור שקורא עיתונות באופן אובססיבי, צורך ספרות מקצועית בהיקף מרשים, אך אינו קורא קריאת פנאי תרבותית. ובביתו של הדור הזה גדלים ילדים קטנים שמפנימים את דפוס האי-קריאה של הוריהם. בעצם, הם כבר הפנימו, והדבר מתבטא במשבר האמיתי שפוקד את תעשיית המו"לות: משבר ספרי הילדים.

הילדים בישראל חדלו לקרוא לפני 10 שנים. בשנה ממאירה אחת, 1990, הגיע לשיאו תהליך האלקטרוניזציה של עולם התרבות-בידור הישראלי. באותה שנה נחתה כאן פצצה אלקטרונית משולבת: ערוץ שתיים + כבלים + משחקי וידאו + משחקי מחשב. על-פי סקרים שונים, ילדים מדווחים על שלוש שעות צפייה יומית בטלוויזיה ושעה אחת של שיחות טלפון, ורק 45 דקות קריאה ביום. ואני חושד שבקריאה הם מתכוונים גם לספרי לימוד. 85 אחוז מתלמידי התיכון מדווחים בגילוי לב שהם אינם קוראים כלל. בגילאים הצעירים קוראים עדיין מעט יותר. אלה המספרים המדאיגים באמת, כי דור הלא-קוראים הצעירים הללו יהפכו לבוגרים שאינם קוראים.

ובכל זאת יש הבהוב של תקווה, והוא קשור לנס של ממש שהתרחש השנה: "נס ספרי הארי פוטר”. 150 אלף העותקים שנמכרו עד כה בארץ מוכיחים שכשמגיע הספר הנכון, מלווה באיניות תרבותית-חברתית, ניתן להשיב את הילדים לקריאה. האם זהו נס חד-פעמי, או שניתן לשחזרו? האם אפשר, על בסיס החוויה המתקנת הזו, לשקם במשהו את תרבות הקריאה של הילדים? התשובה לשאלות הללו היא בעצם מבחנו הגדול, הנורא, של ענף הספרים. נקווה שהסופרים והמו"לים יעמדו בו בהצלחה.

 

יון פדר, מעורכי ynet, בעבר העורך הראשי של הוצאות הספרים "כתר" ו"ידיעות אחרונות ספרים"