ב-1981 נכשל פרס במאמציו לשכנע את ראש הממשלה בגין להבליג נוכח האיום הגרעיני העירקי, להימנע מפעולה צבאית דרסטית, ולהתמקד במישור הדיפלומטי. פרס טען, בגיבוי ראשי המוסד ואמ"ן, שאין ביטחון בהצלחת הפעולה, שהיא תגרום לקרע עם ארה"ב, לסנקציות כלכלית ודיפלומטיות בינלאומיות, להתלקחות אזורית תוך ליכוד העולם המוסלמי נגד ישראל, ולקעקוע תדמיתו הפרובלמטית של בגין. למרות זאת, ועל אף מורכבותה חסרת התקדים של הפעולה, אך עקב האיום הקיומי על ישראל, החליט בגין שלא להבליג, ולהפציץ את הכור הגרעיני בבגדד, תוך נטילת סיכונים לאומיים ואישיים כבדים.
עשרים שנה מאוחר יותר, שוב מנסה פרס לשכנע ראש הממשלה בישראל להבליג, ולהימנע מפעולה צבאית דרסטית מול איום קיומי.
ב-1990 ניסה נמרצות הרמטכ"ל קולין פאואל לשכנע את הנשיא בוש להבליג לנוכח פלישת עירק לכווית, להימנע מן האופציה הצבאית, ולנקוט בסנקציות כלכליות. הנשיא נטה לקבל את המלצת פאואל, עד שנפגש עם ראש ממשלת בריטניה תאצ'ר. תאצ'ר הבהירה לו שהבלגה תוסיף שמן למדורת הטרור של סדאם חוסיין, תפגע בתדמיתה האסטרטגית וההרתעתית של ארה"ב, תרחיק ממנה את בנות בריתה במפרץ בפרט ובעולם בכלל, תוך פגיעה קשה ביציבות האזור ובאינטרסים מערביים. ואכן, בוש אימץ האופציה הצבאית, פקד על פאואל לגייס את הצבא הגדול ביותר מאז מלחמת קוריאה, והוביל את ארה"ב למלחמה ששחררה את כווית והסירה איום קיומי מסעודיה ומנסיכויות המפרץ.
עשר שנים מאוחר יותר, מנסה פאואל לשכנע את ישראל להמשיך במדיניות ההבלגה.
את מדיניות ההבלגה, של ישראל השריש פרס מ-1993 (אוסלו), למרות הפרה שיטתית של הסכמים, הסתה לרצח יהודים ולהשמדת ישראל ומסע טרור בהנהגת אש"ף. כתוצאה מהסכמי אוסלו, וממדיניות ההבלגה שנועדה להצילם מכליה, עובר על ישראל גל טרור חסר תקדים, חל כרסום דרמטי ברמת הביטחון האישי והאמונה בצדקת הדרך, ונפגעה תדמיתנו ההרתעתית.
הפכנו לשק חבטות מבליג. גם הציפיות לשיפור תדמיתנו הבינלאומית הופרכו, ולאחר "טרור הדולפינריום" גובר הלחץ הבינלאומי לוויתורים נוספים של ישראל.
מדיניות ההבלגה אינה מקובלת על הדמוקרטיות החזקות בעולם, ונדחתה על ידי ראשי הממשלה עד 1993. אמנם ב-1991 "הבליג" שמיר על מתקפות הטילים, אבל הוא עשה זאת לאור העובדה שארה"ב הטילה על מקור המתקפה אלפי טון פצצות מדי יום. הדבר דומה ל"הבלגה" ישראלית ב-2001, לו היתה ארה"ב מטילה מדי יום פצצות על בסיסי טרור פלסטיניים.
לעומת זאת, ב-1973 נקטה גולדה מאיר – בניגוד לאופיה – בהבלגה של הרגע האחרון, כדי להבהיר לארה"ב שישראל אינה הצד התוקפן. התוצאות ידועות: כ-3,000 הרוגים, הלם קרב לאומי שעדיין מכרסם ברוח העם, וקעקוע מהותי במעמדנו הבינלאומי.
היו"ר הקודם של תת-ועדת הסנאט האמריקני לענייני המזרח התיכון, סם בראונבק, אמר: "עמים מבינים עוצמה ונחישות, אבל כאשר אתה מפגין חולשה ומדיניות זיגזג אתה הופך לשק חבטות". האם יזיז שרון את מחוגי השעון קדימה, יבתק את כבלי ההבלגה של פרס ויאמץ את תפילות העולם של בראונבק ותאצ'ר?