אמנית הגוף

"אמנית הגוף" הוא רומן על אמנית גוף צעירה שגרה בחוף בודד ועל איש אחד, נטול גיל. קטע מתוך החדש של דון דלילו, שיוצא בימים אלה

נראה שהזמן עובר. העולם קורה, נפרשׂ לרגעים, ואת מפסיקה להעיף מבט בעכביש הדבוק אל קוריו. יש חדות של אור ותחושה של עצמים המשורטטים במדויק ופסים של זוהר מרצד על פני המפרץ. את יודעת ביתר ביטחון מי את ביום בהיר ועז אחרי סערה כשהעלה הנושר הקטן ביותר חדור בתחושת מודעות עצמית. הרוח מאוושת באורנים והעולם מתחיל להתהוות, לבלי חזור, והעכביש רוכב על הקורים הנעים ברוח.

באותו בוקר סופי היו כאן שניהם באותו זמן, במטבח, והם עברו בדשדוש רגליים זה על פני זה כדי לקחת דברים מהארונות ומהמגירות ואז חיכו זה לזה ליד הכיור או המקרר, עדיין משתכשכים קצת בהתמוססות חלום, והיא הזרימה מי ברז על האוכמניות שהיו צרוּרות בכפה, עצמה את עיניה ושאפה את הניחוח העולה.

הוא ישב עם העיתון ובחש את הקפה שלו. זה היה הקפה שלו והספל שלו. הם חלקו יחד את העיתון אבל הוא היה למעשה, מבלי לדבר על כך, שלה.

"אני רוצֶה להגיד משהו אבל מה."

היא הזרימה מים מהברז ודומה שהבחינה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הבחינה בכך.

"בקשר לבית. זה מה שזה," הוא אמר. "משהו שהתכוונתי להגיד לך."

היא הבחינה איך המים מהברז הפכו עכורים תוך שניות. הם זרמו כסופים וצלולים ואז תוך שניות הפכו עכורים וכמה מוזר זה נראה שבכל החודשים האלה ובכל הפעמים האלה שהזרימה מים מברז המטבח מעולם לא הבחינה שהמים זורמים צלולים תחילה ואז הופכים לא בדיוק דלוחים אבל עכורים, או שאולי זה לא קרה קודם, או שהיא הבחינה ושכחה.

היא חצתה את החדר אל הארון עם האוכמניות הלחות בכפה, ושלחה יד למעלה לדגנים והעבירה את הקופסה לדלפק, את הקופסה החומה-לבנה ברובה, ואז הדבר הזה של הטוסטר קפץ והיא דרכה אותו שוב כי נדרשו שתי דריכות כדי שהלחם ישחים והוא ניענע בהיסח הדעת בראשו את התודה שלו כי זה היה הטוסט שלו והחמאה שלו ואז הוא הדליק את הרדיו ושמע את התחזית.

הדרורים היו על מתקן ההזנה, היכו בכנפיהם, נלחמו על מרחב על המוטות המעוגלים.

היא שלחה יד לתוך הארון הקרוב והוציאה קערה וניערה לתוכה קצת דגנים מהקופסה ואז הטילה עליהם את האוכמניות. היא ניגבה את ידה על מכנסי הג'ינס שלה, והרגישה איפה שהוא תחושה של הצבע הכחול, נוזל וחיוור.

איך זה נקרא, המנוף. היא לחצה את המנוף למטה כדי שהלחם שלו ישחים.

זה היה הטוסט שלו, זה היה מזג האוויר שלה. היא הקשיבה לדיווחים וצילצלה למספר של התחזית לעתים קרובות ולפעמים עמדה מחוץ לבית והביטה אל תוך שמי החוף, טועמת את הבריזה למצוא בה רמזים סמויים.

"כן בדיוק. אני יודע מה זה," הוא אמר.

היא ניגשה אל המקרר ופתחה את הדלת. היא עמדה שם וניסתה להיזכר במשהו.

היא אמרה, "מה?" שפירושו מה אמרת, לא מה רצית להגיד לי.

היא נזכרה בגרגירי הסויה. היא חצתה את החדר אל הארון והורידה את הקופסה והספיקה לתפוס את דלת המקרר לפני שנטרקה. היא שלחה יד פנימה אל החלב וקלטה מה היה הדבר שהוא אמר לה והיא לא שמעה לפני שמונה שניות בערך.

בכל פעם שהיתה צריכה להתכופף ולהגיע אל החלקים הנמוכים והרחוקים של המקרר היא פלטה גניחה, אבל האמת היא שלא בכל פעם הזכירה הגניחה קינת עולם. היא היתה תמירה וגמישה מכדי להרגיש את הלחץ והיא רק חזרה כהד אחרי רֵיי, תוך הזדהות מלאה, גונחת את גניחתו, אבל בצורה כה חלקה ועמוקה שזו היתה גם אי-הנוחות שלה.

עכשיו כשנזכר מה התכוון להגיד לה, נראה שהוא איבד עניין. היא לא היתה צריכה לראות את פניו כדי לדעת זאת. זה היה באוויר. זה היה באתנחתה שהזדנבה אחרי ההערה שלו מלפני שמונה, עשר, שתים-עשרה שניות. משהו חסר חשיבות. הוא היה רואה בזה סוג של הנמכה עצמית, להעלות נושא פעוט כל כך.

היא ניגשה אל הדלפק ושפכה סויה על הדגנים והפרי. המנוף קפץ או הוקפץ והוא קם ולקח את הטוסט שלו לשולחן ואז הלך להביא את החמאה והיא היתה חייבת לנטות לאחור ולהתרחק מן הדלפק כשהוא התקרב, קרטון החלב שלה בידה, כך שיוכל לפתוח את המגירה ולקחת את סכין החמאה.

קולות בקעו מן הרדיו, זה נשמע כמו הינדית.

היא מזגה את החלב לתוך הקערה. הוא התיישב וקם. הוא ניגש אל המקרר והוציא את מיץ התפוזים ונעמד באמצע החדר וניער את הקרטון כדי להעלות את הציפה ולעשות את המיץ סמיך יותר. הוא תמיד נזכר במיץ רק אחרי שהטוסט היה מוכן. אחר כך היה מנער את הקרטון. אחר כך מוזג את המיץ ומסתכל איך קרום של קצף תוסס מופיע במרום הכוס.

היא שלפה שערה מתוך פיה. היא עמדה ליד הדלפק והסתכלה בה, נימה קצרה חיוורת שלא היתה לא שלה ולא שלו.

הוא עמד וניער את המְכל. הוא ניער אותו יותר מכפי שהיה צריך מפני שהוא לא שם לב, היא חשבה, ומפני שזה היה מהנה באיזשהו אופן טיפשי ותמים, עצם הילדותיות שבדבר, עצם ההקפצה והשקשוק וארומת התפוז בקרטון.

הוא אמר, "את רוצה מזה קצת?"

היא עדיין הביטה בשערה.

"תגידי לי כי אני לא בטוח. את שותה מיץ?" הוא אמר, עדיין מנער את הדבר הארור, שתי אצבעות לופתות את הפתח.

אחר כך היא גירדה את לשונה בשיניה העליונות כדי לפטור את המערכת מזיכרון חושי מורכב של שערה של מישהו אחר.

היא אמרה, "מה? אני אף פעם לא שותה את הדבר הזה. אתה יודע את זה. כמה זמן אנחנו כבר חיים יחד?"

"לא מספיק," הוא אמר.

הוא לקח כוס, מזג את המיץ והתבונן איך הקצף מופיע. אחר כך הוא הסתובב קצת בכאב והתיישב בכיסא שלו.

"לא מספיק זמן בשבילי לשים לב לפרטים," הוא אמר.

 

מתוך "אמנית הגוף" מאת דון דלילו. מאנגלית: מיקי גורן. הוצ' זמורה ביתן, 131 עמ'

 

דון דלילו, חבר האקדמיה האמריקאית לספרות ולאמנות, זכה בפרסים רבים ביניהם פרס הספרות האמריקאית ופרס ירושלים לספרות יפה. ב"זמורה ביתן" ראו אור ספריו: "כלב רץ", "רעש לבן" ו"תת עולם".