הנקודה הלבנה

"מגיעים לבעיטה החמישית והמכרעת. התוצאה 3:3 ואתה הבועט האחרון. חלום של כל ילד שדרך אי פעם על מגרש הכדורגל. הכל ברגליים שלך, אתה עומד לעלות את הקבוצה שלך לגמר הגביע"

הרגע הכי מיוחד בעיניך הוא זה שלפני העלייה לדשא. ובכלל לא משנה אם מדובר בקבוצת עירוני לוד. התחושות שלפני המשחק יישארו איתך לנצח. הריח שממלא את חדר ההלבשה: תערובת של בגדים מכובסים, קמצוץ זיעת התרגשות מהולה בענן של משחת 'בנגאי', שמורחים על הרגליים כדי להתחמם רגע לפני שנועלים נעליים. המתח ההוא, שלפני העלייה למגרש, לא דומה לשום דבר אחר. הראש מלא בדבר אחד בלבד: לרדת מהמגרש מנצח, עדיף עם שער ביד.

עוד רגע הכל מתחיל. המאמן מגיע, רושם הרכב של עירוני לוד על הלוח ונעלם. אתה מסתכל שוב ושוב אם השם שלך מופיע. הוא לא. אתה בכל זאת מחפש, מאמץ את העיניים ולא מוצא. כל עולמך מתפרק לפתע. פתאום כבר כלום לא ממש חשוב. בטח לא הריח של הדשא, החברה שיושבת ביציע ומחזיקה אצבעות או הציפייה להיכנס ולהביא את השינוי. והראש טוחן מחשבות: איך לעזעזל אני לא בהרכב. דווקא אני? מלך השערים של עירוני לוד, עם עשרים שערים ב-15 משחקים בחוץ? אז מה אם לא הגעתי לאימון אחד השבוע? בגלל זה אני צריך לשבת על הספסל, ועוד במשחק רבע גמר גביע המדינה נגד מכבי תל אביב הגדולה?

המשחק מתחיל ואתה הרוס על הספסל. על המגרש מתנהל משחק "אנגלי" בגשם וקצב מהיר. זה בדיוק הקצב שמתאים לך, ואתה מת כבר לעלות, אבל המאמן אפילו לא מציץ בכיוון שלך. במחצית, 0:1 למכבי. רגע לפני שאתה נבלע עם כולם בחדרי ההלבשה, מסמן לך המאמן להתחמם ואומר שאתה פותח את המחצית השנייה. אתה חוזר ברגע לחיים.

את הדקה ה-75 לא תשכח כבר לעולם. אתה מקבל כדור מדויק מחצי מגרש, מצליח לעצור אותו על המגרש החלקלק ואז אתה מתחיל לרוץ לכיוון השער. הבלם של מכבי רודף אחריך וכמעט משיג. על ה-16 אתה מחליט פתאום לפנות ימינה. הכדור עובר בין הרגליים של הבלם. אתה בועט. שקט סביב. רק את הגשם שיורד ואיוושת הכדור שמנסר באוויר הקר. אתה לא מאמין, הכדור ברשת. אנחנו בחצי הגמר, מכבי הגדולה בחוץ.

במקומונים של סוף השבוע שמים תצלום גדול שלך. אמא מראה את העיתון לכל המשפחה. עכשיו יש לך שבוע לחגוג. עד המשחק נגד בית"ר ירושלים בחצי הגמר בשבוע הבא. אז בטח הכל כבר ייראה אחרת.

יום שבת הוא יום מיוחד. אתה מקפיד תמיד על אותו הריטואל. אתה קם מוקדם מכיוון שהרגליים כבר רועדות לפני המשחק. אוכל ארוחת בוקר מהירה ויוצא למגרש. כבר בכניסה למגרש אתה מרגיש במשהו מוזר. יש תכונה בעיר. קבוצת הנוער מגיעה לחצי גמר גביע המדינה וכולם רוצים לראות. אפילו נתנו לכם להתלבש בחדרי ההלבשה של הקבוצה הבוגרת. אתה נכנס למגרש והפרפרים בבטן לא עוזבים אותך. אתה רץ לשירותים וחוזר כולך לבן. אתה מנסה להתנהג כרגיל ולעשות את כל הפעולות בסדר הקבוע שלך. קודם כל המכנסיים, לאחר מכן המשחה, התחבושות ואז הגרביים והנעליים. את החולצה עם המספר שמונה אתה משאיר לסוף.

יוצאים מחדר ההלבשה ואתה לא מאמין. יש יותר מאלפיים אוהדים במגרש, ואפילו מאמן נבחרת הנוער הגיע. נו, טוב, בכל זאת מדובר בבית"ר ירושלים. המשחק מתחיל והרגליים עדיין רועדות. הקהל מעבר לקווים משתולל, ובזוית של העין אתה קולט את אבא שלך, עומד בצד ומתבונן. מצפה לראות את הבן שלו לא מאכזב ברגעי האמת. לא לעיני מאמן הנבחרת.

אנשים לא מאמינים שהקבוצה שלך זו עירוני לוד, קבוצה שמתאמנת על מגרש חול כי אין תקציב. קבוצה שמכרה את אחמד מוסא, מגן שמאלי סופה, להפועל תל אביב, תמורת סט חולצות חדש. קבוצה שאין לה זכות קיום, מגיעה לחצי הגמר. כולם מגיעים כדי לראות את הפלא.

המשחק מתחיל, ובמחצית התוצאה עדיין 0:0. ונראה שאם תחזיקו מעמד עד הסוף, אולי תנצחו בפנדלים. בית"ר תוקפת את השער ולא מרפה. שרון, השוער שלך, תופס יום גדול. מאמן הנבחרת כבר סימן אותו בפנקס.

המשחק נגמר וכולם בטירוף. השחקנים לא נושמים, המאמן צועק ומנסה לבחור חמישה שחקנים שיבעטו את הפנדלים הגורליים. מעולם לא עלתה קבוצת הנוער מהעיר שלך לגמר גביע המדינה, אולי חוץ מהקבוצה הבוגרת, שכבר זכתה בגביע. החמישה נבחרו, ואתה, בתור קפטן הקבוצה, בועט אחרון. אתה מכריע את המשחק.

הבעיטה הראשונה מוחמצת. גם בית"ר לא עומדת בלחץ וקפטן הקבוצה, היום שחקן בסגל הבוגרים של המועדון המתפורר, לא פוגע. מגיעים לבעיטה החמישית והמכרעת. התוצאה 3:3 ואתה הבועט האחרון. חלום של כל ילד שדרך אי פעם על מגרש הכדורגל. הכל ברגליים שלך, אתה עומד לעלות את הקבוצה שלך לגמר הגביע. במהלך העונה האחרונה כבשת כבר חמישה פנדלים, ללא החטאה. אתה רץ ורץ, וכל העולם עובר לנגד עינך. אתה בועט. השוער עוצר את הכדור.

בשקט שמשתרר אתה מרגיש שהעולם נעצר, ואתה שומע רק את דפיקות הלב ההמום שלך. למה זה מגיע לי, אתה שואל. לא הלכת לבית הכנסת בכל חג? אתה עושה הכל נכון, אבל ברגע האמת הכל מתפרק.

אחרי ההחמצה כבר כלום לא מעניין אותך. אפילו לא הפנדל שהקשר השמאלי של הקבוצה שלך מחטיא ושמעיף אתכם מהגביע. את הדרך הביתה אתה לא רואה. בחדר המדרגות הדמעות מתחילות להציף, ואתה רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולשכוח מהכל. ברגע שאתה נכנס הביתה הטלפון מצלצל. על הקו נמצא המאמן. "אל תדאג. יהיה בסדר. זה קרה לשחקנים גדולים ממך. אל תדאג, יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות להוכיח שאתה עומד בלחץ". אתה מסרב להתנחם ומדלג על ארוחת ערב. החדר סגור, אפילו לאימא שלך אתה לא נותן להיכנס .

למחרת בבוקר מעירים אותך: יש מישהו חשוב בטלפון. הוא חייב לדבר אתך. אתה מרים בחשש את האפרכסת ומעבר לקו נמצא המאמן שלך. לפני שאתה מספיק לפחד מעוד שיחת עידוד, הוא מספר לך שמאמן הנבחרת ביקש להזמין אותך לאימונים, ושהוא מייעד לך מקום חשוב בבניית הנבחרת הבאה. חוץ מזה, המאמן מודיע לך שהחליטו במועדון למכור אותך לקבוצה הבכירה של העיר. "אבל אני רק בן 15", אתה מוחה. "נכון", הוא עונה, "אבל הם הסכימו לשלם לנו סכום כסף מכובד תמורת הכרטיס שלך. חוץ מזה העתיד שלך הרבה יותר טוב מעבר לכביש. כבר בשבוע הבא הם יוצאים לטורניר בנורבגיה, ואתה מצטרף אליהם".

פתאום השמים מחייכים אליך. אתה מחייך בלי סיבה ונזכר במשפט ששמעת פעם מאוהד אנגלי מתוסכל: " תחייך, והשמים יחייכו אליך. תחמיץ פנים, אתה תמצא את עצמך מתגלל בביוב, ברחובות של מנצ'סטר".