קשה לנחש מה היתה הנקודה המדויקת שבה מתה הציונות. דבר אחד ברור: בתחילת האלף השלישי, הפכה מדינת ישראל למדינה מרובת עמים: העם החילוני, העם הדתי-לאומי, העם החרדי, העם הערבי, העם הרוסי, העם העני, והעם של שקו-לי-יש-לי-יותר-מעשרה-מיליון-בבנק.
תושבי העמים גרים זה בצד זה, ולכולם תחושה של חוסר נוחות הולכת ומתגברת, שנובעת בעיקר מהשאלה המציקהר: מה בעצם אני עושה בארץ הזאת?
לכל אחד תשובה משלו. החילוני מסביר לעצמו שהיה כבר מזמן יורד לקנדה, אבל בדיוק חיברו אותו לערוץ הפורנו החדש, אז זה ימתין. החרדי חושב בלבו שזו המדינה היחידה שתסכים לפרנס אותו ולהסכין עם גחמותיו (וכמובן, ערוץ הפורנו…). העם העני חושב שבעצם אין לו מושג איך נראה ערוץ הפורנו. נשאר משהו לאכול?
מעולם לא נראתה המדינה דומה יותר לזמרת הפופ האלמותית סמנתה פוקס, שפקדה אותנו בשבוע האחרון. כמו פוקס, גם אנחנו רוצים משהו, מרגישים כאילו סידרו אותנו, תהילתנו מאחורינו ואנחנו חיים לפי "תורת הפתטיקה", שטוענת כי אם גוף יתמיד מספיק זמן, יש לו סיכוי טוב לחזור ולצבור תהילה מחודשת. כך סמנתה, כך צביקה פיק, אילנה אביטל ו–מדינת ישראל.
הצל העלוב שהפכנו להיות מונע בין היתר מהרס עצמי. הו כן, השמדנו כל חלקה טובה. דירדרנו כמעט כל משאב שבעולם "הנורמלי" נוהגים להחשיב: חינוך, תרבות, איכות סביבה, נימוסים. מדינה שבה "פרופסור" הוא כינוי גנאי תהפוך אט-אט לחלק מהעולם השלישי. מדינה שבה שכבה צרה של עשירים איננה רואה עצמה חייבת דבר לחברה – היא מדינה שבה אי-שיוויון הוא נורמה. כשהדת היא סם הבריחה החזק והנורא ביותר – אזי אנחנו מידרדרים לאט אבל בטוח אל תוך האפלה.
את סיום תפקידה של הציונות ניתן לראות גם בריקון כל הסמלים מתוכנם. על הפוליטיקאים הפסקנו מזמן לסמוך, אבל גם בית המשפט וצה"ל אינם פרות קדושות. אווירת לעג ובהמיות רובצת על היחסים בין אדם לאדם, ובין אדם למדינה. רצח הוא קל. אונס? קל יותר. איש אינו רוצה עוד ליצור. כולם רוצים לעשות כסף, רצוי מהר וללא מאמץ. ההימורים, הזנות והשחיתות חוגגים. והנה, משוויץ של המזרח התיכון הפכנו למדינה מזרח אירופית ממוצעת מן העבר. רפובליקת בננות חמוצות.
כשאני מנסה להסביר לעצמי מדוע אני ממשיך לחיות כאן, אין לי סיבה ממש טובה. אני יודע שאני רוצה להמשיך. אני יודע שאני זקוק למודל חדש, כזה שמשלב אותי, את העמים השונים לי בארצי, ואת העולם הערבי שסביבי. הציונות הישנה היא המחסום בדרך למודל כזה, מחסום שרבדים רבים בחברה הישראלית כבר אינם מזדהים אתו. הפופולריות של מנהיגים כמו אריה דרעי נבנית בדיוק על החלל הזה, על הצורך שלנו להסביר לעצמנו – לא לעולם – מדוע אנחנו עוד כאן.
הגיעה העת להיפרד לשלום מהציונות. להיפרד מהצעיר האירופי הנפלא ההוא, תאודור הרצל, מהעיתונאי סמוק הלחיים שאהב לשמוע את ואגנר והזה מדינה ליהודים, הרבה לפני שהשואה גזרה לה חיים. הגיעה העת לתמונה חדשה. לכולנו. שאותה נוכל להציג לילדינו – בלב שלם.
גיא בניוביץ' הוא עורך החדשות ב-ynet. דעתו אינה מייצגת בהכרח את דעת המערכת