"כסף קל" - שיתוק מוחי והגיון פגום

סרט שוד קליל ומאוד לא מתוחכם, עם פול ניומן בתפקיד קרן אור

בשלב כלשהו בסרט, "מחלים" פול ניומן מהשיתוק המוחי שפקד אותו, מה שלא ניתן לומר על הסרט עצמו. ניומן מגלם כאן שודד בנקים אגדי, שמפברק אירוע מוחי כדי להיחלץ מבית המאסר ולהגיע למעון קשישים מוגבלים. משם הוא מנסה להסדיר ענייני שלל עם בנו של שותפו המנוח, שבוגד בו. התרמית נחשפת על ידי אחות סקסית (לינדה פיורנטינו, "הפיתוי האחרון"), שהמירה את חלומות הזוהר שלה בחיים אפורים ומשעממים בעיר קטנה וחדגונית, עם בעל מעורר פיהוק (דרמוט מלרוני, "החתונה של החבר שלי") לצדה, לשעבר "מלכת" ו"מלך" נשף הסיום בתיכון.

 

טריקים משומשים של נשים זנותיות

 

השעמום שהאחות הזו חשה הוא, כנראה, קשה מנשוא, והעמדת הפנים של ניומן – מופלאה, משום שבנסיונותיה לשבור אותו היא משתמשת בכמה מהטריקים הכי משומשים מספרי הדרכה לנשים זנותיות, כולל חשיפת ירכיה מול פרצופו של הגבר בכסא הגלגלים כדי להציל איזושהי תגובה. כאשר גם זה לא עוזר היא פשוט משליכה אותו לנהר. מקסימום יטבע. קצת מפתיע איך שלטונות הכלא לא חשבו על דרך יצירתית כל כך לגילוי התרמית, אבל זו רק דוגמא לסוג ההיגיון שמאפיין את הסרט.

 

סרט קשיש ומוגבל תנועה

 

מכאן והלאה הופך "כסף קל" לסרט שוד (מה שמכונה באנגלית “caper”) קליל ולא מאוד מתוחכם, שבו הבמאי הבריטי מרק קנייבסקה ("ארץ אחרת") מנסה, ולא מצליח, לשחק אותה דון סיגל. הנרי, אותו שודד ותיק, הוא האיש שבאמצעותו לינדה, זו האחות, תגיד יפה שלום לעיר המשמימה ולחיים שהולכים לשום מקום. בתמורה להבטחתה שלא לפתוח את הפה ולחשוף את סודו, הוא אמור לצרף אותה אליו ל"מכה", ואם זה מזכיר למישהו את "קיד וקסידי", סרטם המשותף הראשון של הצמד פול ניומן-רוברט רדפורד – זו בדיוק הכוונה (ומבלי לחשוף יותר מדי, הסצינה הלפני אחרונה של הסרט מאותתת בבירור אל המערבון הקומי ההוא). הצרה היא, שחלקו השני של הסרט – זה שבו יוצאים הנרי ולינדה, יחד עם בעלה שמצטרף אליהם בחוסר רצון מופגן, ושודדים מכונית משוריינת המשמשת להעברת כספים – מפוספס לחלוטין. הוא נטול מתח של ממש, שום דבר לא באמת משתבש, והכל מזדחל לאיטו כאילו היה הסרט עצמו קשיש מוגבל תנועה.

 

מישהו התעסק עם החומר

 

 

זהו עוד אחד מאותם סרטים שבהם נשים צעירות נמשכות לגברים (הוליוודיים) מזדקנים, אבל שלא כמו "מילכוד" (עם שון קונרי וקתרין זטה-ג'ונס), כאן הכימיה בין ניומן ופיורנטינו באמת עובדת, ולזכותו של ניומן יאמר, שגם בגיל 75 אפשר להבין מדוע הוא מעורר את קנאתו של הבעל. מה שקשה יותר להבין זה כיצד התמסמס הרעיון הטוב שבבסיס הסרט. קחו בחשבון שאת התסריט כתב אי. מקס פריי, מי שכתב גם את "משהו פראי" בבימויו של ג'ונתן דמי. לא בדיוק סרט חבוט ומנומנם. אז נכון שקנייבסקה הוא לא דמי, אבל את הקרדיט על התסריט חולקים עוד שניים, אלמוניים לגמרי, טרופר ליליין וקרול קרטרייט, וריבוי השמות הזה יכול להעיד שמישהו, ככל הנראה, התעסק עם החומר שכתב פריי.

 

פסק זמן מענייני הרטבים

 

יש משהו תמוה, אף כי מלבב, בעובדה שבדימדומי הקריירה שלו, ניומן, שאינו מרבה לשחק בשנים האחרונות (ארבע שנים חלפו בין הקומדיה "לא פראייר של אף אחד" והמותחן "סודות אפלים", שבהם עשה את התפקיד הראשי. לפני כשנה הוא רשם הופעת משנה כאביו של קווין קוסטנר ב"מכתב בבקבוק"), לקח פסק זמן מענייני הרטבים שלו כדי להופיע דווקא בסרט הזניח הזה, שלא הרשים גם בקופות. יש משהו מעורר כבוד בנוכחות שלו כאן – כן, "נוכחות" זו המילה, משום שניומן יותר נוכח בסרט מאשר משחק בו – וכן בעובדה שהנוכחות הזו פשוט גדולה על הסרט בכמה מספרים. הנה, איפוא, סרט פשע שגם (ואולי בעיקר) סבתות, השומרות לניומן את חסד העיניים הכחולות ההן, ילכו לראות אותו.

 

("כסף קל". בימוי: מרק קנייבסקה; תסריט: אי. מקס פריי, קרול קטרייט, טופר ליליין; הפקה: רידלי סקוט, צ'רלס ויינשטוק, כריס זארפאס; צילום: תומס ברסטין; מוסיקה: מרק אישאם. ארה"ב 2000, 88 דקות.)