האל מצוי בפרטים הקטנים

וזה קשה כשכל הפרטים הם סחי וזוהמה. כל חופי הצפון מכוסים בערמות טינופות. כל כך הרבה טינופת, שכל המחשבות הנוגות על גודל הבריאה מסתיימות בדיכאון

כנראה שיש משהו בהתנפצות המונטונית של הגלים שגורמת לראש לנסות להבין דווקא את הבלתי ניתן להבנה. בסוף נוחתת אותה תשובה נושנה - 'הכל מלמעלה' וזהו. אי אפשר באמת להבין. רק לעצור, להתבונן בשקט, להמתיק חיוך עם עצמך ולהגיד תודה לאל על הרגע. זה ים בשבילי במידה רבה. מעין טקס הודייה פרטי.

מצטער. אני יודע שזה יוצא כבד כזה, אבל הרהורים מן הסוג השמנוני הזה תקפו אותי שוב השבוע כשחזרתי, אחרי הרבה שנים, לחוף הים של בוסתן הגליל. החזרה, כמו שתבינו בהמשך, גרמה לי להבין, שלפעמים דווקא לא 'הכל מלמעלה' אלא דווקא מלמטה.

 

איש גדול עם נשמה ממרח שוקולד

 

בפעם הקודמת שביקרתי בחוף של בוסתן הגליל הכתה בי הבריאה במלוא עוצמתה. גרמה אפילו לספקן טבעי וציני שכמותי להודות שיש משהו 'מעבר'.

טיילתי אז לים עם איציק הגדול, אדם שתפס איזה שני מטר באוויר (והכוונה לגובה וגם לרוחב) ולמרות שהיה קוביה לגמרי לא צנועה, היה מין ענק מבויש שכזה, עם נשמה ממרח שוקולד. כל כך הרבה עוצמה היתה טמונה בו עד שנדמה היה, שהוא מתבייש במה שחנן אותו האל ומתאמץ תדיר להקטין את עצמו, היה הולך צמוד לקירות כשחיוך ענק ומבויש דבוק לפניו, וכשדיבר זה היה אך ורק טובות. העיקר לא לאיים.

איציק הגדול נולד וגדל בבוסתן הגליל. לשם גם הזמין אותי לפני כמה שנים. 'בוא. תעשה אצלנו שבת' לחש. הגעתי. הוא גר בבית סוכנות צנוע עם המון ספרים וריח של מרק עוף. בלילה ישבנו אצלו במרפסת, הטייפ חרק שירים של הרב קרליבך. דיברנו על הדרך ההיא שעולה אל אמת הלב, עד שנגלה אור ראשון ואת בוקר שבת קיבלנו בהליכה שקטה לחוף הים הקרוב, שהיה סלעי, שומם, פראי ושובה לב. ישבנו על החול אחד ליד השני. ילד בן עשרים ומשהו ובחור ענק, נטול גיל עם זקן עבות. היינו ביחד אבל הכי לבד שיש והמוח טחן שאלות קיומיות. טחן ולא הפסיק עד שהגיע למסקנה המתבקשת - הכל מלמעלה.

עם תום השתיקה נגמרה גם השבת. עליתי על אוטובוס, חזרתי לתל אביב ולא ראיתי את איציק יותר.

 

איציק כבר לא גר כאן יותר

 

השבוע, בשיא החום, שבתי לבוסתן הגליל. בגדול המקום נשאר כשהיה. נוספו רק כמה שלטים שמזמינים לקחת צימר. אנחנו בחרנו (מראש) במקום אחד שנקרא 'בקתה במטע'. האמת? לא ציפינו להרבה. אומנם הובטחו לנו שלווה ורומנטיקה בין עצי האבוקדו, אבל אנחנו כבר מנוסים. עירוניים שלא מאמינים לכלום. יותר מדי טקסטים של צימרים כבר אכלנו. לא יודע למה, איכשהו תמיד יש למקומות האלה אחלה שמות וטקסטים מבטיחים ("בין שמים למים תגעו בלב האדמה" וכ"ו) ובכל זאת יוצא, שביותר מידי מקרים אתה מרגיש בסוף, שהפער בין הטקסט למציאות אדיר (פער שבא לידי ביטוי בעיקר כשרושמים את הצ'ק).

לאור הספקנות החוויה שעברנו ב-'בקתה במטע' היתה לא פחות ממדהימה. המקום באמת (אבל באמת) נקי, נמצא ממש בלב מטע אבוקדו מבודד וארוחת הבוקר שהוגשה לנו היתה מעל ומעבר. את חסי נוה, לה שייכת הבקתה, שאלתי כמובן אם היא מכירה את איציק הגדול ומשפחתו. "כן, הם היו חברים טובים, אבל מזמן כבר חזרו בתשובה" אמרה. חבל.

דווקא דמיינתי איך אני מפתיע את הענק החביב, איך הוא מניף בקלילות את הילד שלי לשמיים ומציץ עליי עם החיוך המבויש הזה שלו, ואז כולנו חוזרים לחוף של בוסתן הגליל, נושמים קצת ים ונותנים למחשבות לרוץ.

 

אבל איציק כאמור לא היה

 

אז גררתי בעצמי את כולם לים. האכזבה היתה אדירה. לא פחות. שני קילומטר צפונית לבוסתן הגליל (מה שאומר כבר פאתי נהריה) ועד אחרי העיר עכו מכוסים החופים הפתוחים כולם (ללא יוצא מן הכלל – ואני מתחייב) בערמות של טינופת, בכמויות שפשוט לא יכולתי לדמיין שקיימות במציאות. עד כדי כך מטונף האזור, שטקסי הודיה ומחשבות נוגות על הקיום הן פשוט לא דבר ריאלי. אם בכלל, אז הדבר העיקרי שעסוקים בו זה להבטיח שהילד שלך לא ידחוף לפה סיח פרגיות שמישהו העיף על החול לפני יומיים.

פשוט לא בא לך אפילו לעצור לרגע ולרדת אל המים. וזו שערורייה. לא פחות. מפני שמדובר בחופים שהם מהיפים בארץ. החוף שמאחרי בוסתן הגליל למשל אמור להיות שמורת טבע. אז אמור. למה שמישהו שפוי יחשוב בכלל על לשמור על הטבע אם כדי להגיע לקו המים הוא צריך לצלוח בקבוקי פלסטיק, קופסאות שימורים, בקבוקי בירה ותחבושות הגייניות.

 

נשברתי. נפל עליי וואחד דיכאון

 

די מהר ויתרתי על זיכרונות איציק הגדול והמשכתי לעכו בתקווה למצוא מטר אחד של חוף פתוח ונקי. הייתי נאיבי. בעכו היה אפילו יותר גרוע. למעשה רק את החופים בהם משלמים כניסה (למשל חוף הדתיים או ארגמן) ופתוחים רק עד 18:00 טורח מישהו לנקות. חוץ מזה כלום. גורנשיט. אותו הזבל, רק בריכוזים משתנים.

בסוף נשברנו. בפאתי עכו, קצת אחרי החופים המוכרזים המוגדרים כמו בסיס של חיל מודיעין, שברנו מערבה והחלטנו שהולכים למים ויהי מה. התעקשנו לתפוס שקיעה. הפעם היה מחזה קשה במיוחד. בסופו של יום קיצי מתיש ישבו עשרות בודדות של מתרחצים אמיצים בתוך ערמות ענק של טינופת. ילדים שיחקו בין שאריות ביוב שהים פלט באדיבותו ולא היתה אפילו חתיכת חול אפור-שחור אחד נקיה מג'יפה. ברקע נשקפו להם המפעלים הכימיים בואכה הקריות וריח כימי מילא את האוויר כולו.

נשברתי. נפל עליי וואחד דיכאון. כל כך רציתי ים ושקיעה. לא תיארתי לעצמי שזה יכול להיות כל כך גרוע. אשתי ניסתה לנחם אותי, הילד שלי שר לי שיר שאני אוהב במיוחד. לא עזר. הכל הרגיש כמו חלק מהספר 'קריית שטן' של ז'ול וורן. הכי לא פסטורלי שאפשר.

למזלי הרב אשתי מכירה אותי. היא ידעה שהרע באמת עוד הולך להיות, התנפלה על הנייד והזמינה מיידית מקום במסעדת 'אורי בורי' שברחבת המגדלור בעכו העתיקה. בגלל שאני לא מחזיק מעצמי מבין גדול באוכל אומר רק זאת: היה ענק. מרגש אפילו. אפילו כמעט שכחנו את הזוהמה. הלומי דגים ויין הבטנו בשמש שיורדת אל הים והרומנטיקה דיברה. כן, ממש אותו ים שכמה דקות לפני כן קודם לא יכולנו אפילו לגשת אליו.

 

לים הזה הילד שלי לא מתקרב

 

תכננתי במקור לפתוח את הבוקר של היום השני שלנו בבוסתן הגליל בשחייה לעומק ובקריאה של ספר שהבאתי מהבית. אפוא. כמובן שזה ירד מעל הפרק. לים הזה אני לילד שלי לא נותן יותר להתקרב. נחפש לו חוף אחר. במקום זה טיילנו קצת בגן הבהאי המקסים שבפאתי עכו (מקום בו קבור ממייסד הדת באהא-אללה) ונתנו גז למרכז.

בדרך למרכז הבנתי פתאום משהו שמבינים רק במזגן בזמן נהיגה ולא בשקט ליד הים: נכון שהכל מלמעלה ושאלוהים גדול, אבל גם שהאל מצוי בפרטים הקטנים. וזה קשה כשכל הפרטים שאתה רואה הם סחי וזוהמה.

באותו לילה ירדתי לחוף שלי ביפו. נשכבתי על החול, עצמתי עיניים ונרגעתי.

הכל מלמעלה.

 

אין הרבה מה לעשות

 

תגובות: נילי אלון, מנהלת לשכת ראש המועצה המקומית מטה אשר, שבתחומה נמצא חוף בוסתן הגליל: "הבעיה בהחלט מוכרת אבל אין לנו הרבה מה לעשות. לא פעם ניסינו לנקות את החופים, אבל שוב בלילה באים אנשים ומלכלכים ואין הרבה מה לעשות. בנוסף חשוב לזכור את הדברים הבאים: החופים המוזכרים אינם חופים מוכרזים והרחצה בהם אסורה. החופים המוכרזים שנמצאים בשטח השיפוט של המועצה (למשל חוף אכזיב וחוף בצת) מטופחים ונקיים. חוף בוסתן הגליל הוא בכלל שמורת טבע מוכרזת ונמצא באחריות רשות שמורות הטבע ולא באחריות המועצה. למרות כל זאת, עשינו ונעשה כל מאמץ לשמור על ניקיון החופים".

אילנה לוי, דוברת עיריית עכו: "חופי הרחצה המוכרזים בעיר עכו נקיים ומסודרים וכוללים את כל שירותי החוף הנדרשים. הם גם פתוחים לציבור, ללא תשלום (חוץ משבת בתשלום סמלי רק לחוף ארגמן. החוף הדתי בחינם) במשך כל ימות השבוע. בעיריית עכו מודעים לכך שמדובר ברצועת חוף יפהפייה ולכן מועסקים עובדים שתפקידם הבלעדי הוא ניקיון החוף. במקביל, יתקיים בימים הקרובים מבצע ניקיון חופים מקיף ע"י ילדי הקייטנות. יש להזכיר כי במסגרת פרויקט אופק – הטיפול הנקודתי, הקצתה הממשלה כ-24מיליון שקל לטובת פיתוח טיילת בעכו. העבודות יחלו כבר בימים הקרובים".