ספורט אתגרי ברמת השופט

פארק ספורט אתגרי לבני נוער חילץ את הילד מדיכאון וייגע את מוחה של האמא, איך להשיג פרוטקציה, שתמנע ממנו אפילו לחלום על הליכה לצנחנים

האמת? האמא הידועה כאופטימית בלתי נלאית, החלה להראות סימנים ראשונים של דיכאון. בטח שבגלל הילד. רק בן 11 וכבר מבלה את ימיו ולילותיו בגרירת רגליים בין החדר עם הטלוויזיה לחדר עם המחשב, בלי להרים את הראש, בלי להפגין יותר מאשר חיוך חמצמץ, שכל משמעותו "תעשי טובה, תרדי ממני".

 

מלמעלה זה נראה מפחיד

 

ואז באה ההצלה. ועוד איזו. אמיר קרן, קיבוצניק משוגע אחד, בוגר הצנחנים, שהתמחה בהקמת פארקי שעשועים לילדים כמו "קיפצובה" ו"שחק אותה", הבין שחסר בארץ פארק ספורט אתגרי לבני נוער, והחליט להקים אחד כזה שיאפיל על כמה מהטובים בחו"ל. הוא התמקם בגבעות של קיבוץ רמת השופט, שבחורף הן מקרינות ירוק עז, ובקיץ, מה לעשות, שורפות בצהוב בוהק, גידר שטח של 30 דונם, בינתיים, ובנה שבעה מתקנים מהממים העונים לשם "טייפון". שמע הילד, קיפץ לטלפון במהירות שלא נודעה כמוה מאז החל החופש, גייס שני חברים ונסענו.

קצת יותר משעה מתל אביב, שעת לפני צהריים מהבילה, עם קצת רוח שבאה מכיוון לא ברור, והכבודה שועטת בשמחה לעבר הכניסה. 45 שקל לילד, 20 למבוגר, והעיניים מתחילות לסרוק בתדהמה את השטח. בעוד האמא מתלבטת, לילדים זה ברור: מתקן הגלישה בצבעי כחול-ירוק מתעתעים, כאילו המדובר בנהר גועש. הם מיהרו לתפוס לעצמם מין אמבטיות פלסטיק אדומות דמויות מגלשה, ודהרו במעלה ההר כדי לתפוס תור להחלקה. לא מעט זמן עבר עד שהאמא, שעמדה למטה חמושה במצלמה, ראתה אותם גולשים. מלמעלה זה נראה מפחיד, ולא במקרה: מדובר כאן בשיא עולמי – מתקן גלישה באורך 120 מטר, כשעד היום התפרסם מתקן כזה בפינלנד שאורכו לא עולה על 65 מטרים.

והנה סוף סוף הם באים, צורחים מפחד והנאה, מנסים לנווט את האמבטיה הקטנה שתדהר ישר למטה. בדרך עברו שתי גבעות קטנות שנועדו לבלום קצת את המהירות העצומה, אבל גרמו לא פעם לאיבוד שיווי המשקל. מי אמר שקל ליהנות? ומי אמר שהחבלות הקלות יגרמו להם לחדול? להיפך. כל פעם שהגיעו בדהרה למטה, עוד לפני שגמרו להוציא את הפחד מהריאות, כבר החלו לעלות בריצה במעלה התלול כאילו לא שמעו על הגרביטציה. יורדים, עולים, יורדים עולים. מושכים אמבטיות אדומות במעלה ההר כמו נמלים עמלניות. סיזיפוס בטוח היה מתגלגל מצחוק.

ממול למתקן הגלישה חיכתה אטרקציה אמיתית נוספת: האומגה. בגובה 25 מטרים, באורך של מאה מטרים. ובמקום פלוגת צנחנים מיוזעת, יושב לו למעלה, בראש המתקן, קלי, עורך דין שעלה מארצות הברית, ומעדיף לשלח לחלל האוויר זאטוטים שחלקם לפחות זקוק היה להרבה שכנועים והפצרות והדגמות כדי להעיז ולקפוץ תוך אמונה בלתי מעורערת ברתמה ובקסדה.

 

אוי, איזו טעות

 

האמא, שזכרה באהבה איך עשתה אומגה מווינגייט לחוף הים אי שם בנעוריה, החליטה שהיא חייבת לעצמה ולילד קצת גאווה, טיפסה מתנשמת בכבדות במעלה ההר, ועלתה, תוך טיפוס על סולם חבלים מיטלטל אל מתקן השילוח. אוי איזו טעות, מלמלה לעצמה בפה יבש מפחד. אלא שקלי מבין מלמולים כאלה בכל שפה, ולקח אותה תחת חסותו במבט של פיה טובה. והיא? כמו מתאבדת מקצועית עצמה את העיניים, חשבה על המסכנים שצונחים ממטוס בלי רתמות בטיחות וזינקה לאוויר. ואחר כך? איך שנגעו רגליה בקרקע, מיהרה לטפס, קלילה כאיילה, לעוד פגישה עם קלי.

והילדים? ויכוח קצר הסתיים ליד מתקן הטיפוס על חבלים שמתנשא לגובה של ששה מטרים, ונמשך לאורך 30, חלקם תוך הליכה על סולם חבלים, חלקם תוך הליכה על חבל דקיק. הילד הפרטי רץ קדימה והאמא, מלמטה, קוראת קריאות עידוד בלב הולם. משתמשת במוח כדי להירגע. שהרי הילד מחובר בריתמה, וגם אם יפול בסך הכל ימצא עצמו תלוי קצת בין שמיים וחול.

המתקן הזה, שלפי הבטחת מפעיליו הוא רק קטע קטן ממה שעוד הולך להיבנות סביבו, מסתיים במתקן גלישה סגור ומתפתל. כשהאמא שמעה את הילד צורח בפנים מרוב הנאה שבפחד, היא התחילה לייגע את מוחה איך להשיג פרוטקציה שתמנע מהילד אפילו לחלום על הליכה לצנחנים. שבע שנים עד הגיוס נראו לה באותו רגע הזוי, עניין של מחר בבוקר.

 

כמה זמן יעבור עד החמצמצות הבאה

 

המתקנים האחרים, יש להודות, הלהיבו פחות את החבורה. היה שם קיר טיפוס אפור מקושט בידיות אחיזה צבעוניות מהסוג שקיים כבר בפארקים רבים. כך גם מתקן המבוכים הגדול הדומה לזה שמצוי ליד מזללות המקדונלדס. אלא שכאן הוא ענק, עם שלושה מגדלים, ועשוי לעניין ילדים רכים יותר. היתה שם גם אומגה עם כיסא, שזכתה לכינוי האומגה הקטנה, שמתאימה לילדים צעירים יותר, למרות שהגדולים עשו עליה כמה סיבובים בחדווה רבה.

והיתה שם עוד הברקה בדמות פירמידת חבלים הבנויה בצורת קונוס וגובה המתקרב לעשרה מטרים. הילדים טיפסו ונהנו, אך מיהרו לחזור לאומגה הגדולה ולאמבטיות האדומות של מתקן הגלישה הענק, עד שהקיבוצניקים הסבלניים ומלאי הרצון הטוב הסבירו בנימה מתנצלת כי עת הסגירה הגיעה.

חמש דקות בדיוק עברו מהרגע בו נכנסה הכבודה למכונית, תוך כדי תכנון הביקור הבא, ועד שהשתררה דממה מוחלטת מאחור. שלושה ילדים בעיניים עצומות ובחיוך מאושר ישנו עד הבית. והאמא? עסקה כל הדרך באומדנים: כמה זמן יעבור עד החמצמצות הבאה.

"טייפון", רמת השופט, טלפון: 9898184-04.