להזיע בבריכה

חייבים כבר לגשת למקפצות. מורידים את הבגדים. אני מתנהגת כאילו שאני יודעת איך מתנהגים השחיינים הטובים באמת. מתיזה על עצמי מים, מנסה להתרכז, אבל איזה ריכוז ואיזה נעליים. אני בהיסטריה

הלוך - חזור - הלוך - חזור ובאמצע, וואו, הפתעה: גלגול וסיבוב, ושוב. לפעמים רק יד ימין ואז רק יד שמאל, לפעמים רק רגליים ולפעמים, כן, כן, על הצד.

ככה הינו שוחים שעות בבריכה, אותה בריכה שהפסיקה להיות אובייקט של נופש והפכה לאתר של דם, יזע והרבה מאוד דמעות. כן, מסתבר שגם אפשר להזיע במים, בייחוד כשהדופק עולה ל–120.

לא יודעת איך קרה שהתמדתי בדבר הזה במשך שש שנים בתקופת ההתבגרות. כשכל החברות שלי הורידו שערות ברגליים בגלל הבנים, אני עשיתי את זה כדי להקטין את החיכוך עם המים. כשכולן התחילו ללבוש ביקיני, אני דבקתי בשלם של ספידו. ככה עברתי קילומטרים של שחיה, שעות של אימונים, שעות של נסיעות לאימונים ומקלחות בבריכות ציבוריות, רק בשביל לקזז עשירית שניה מהשיא האישי, מה שהיה קורה, באמת, רק במקרים נדירים, שהלכו ופחתו עם חלוף השנים.

 

הטריינינג הישן עם הפסים הלבנים

 

בעיקר אני זוכרת את אליפות הארץ לגילאים. חזרתי לוינגייט שנה אחרי שהפתעתי את כולם כשסיימתי שניה בארץ לגילאי 12 ב–100 מטרים פרפר. יום לפני התחרות, באימון המסכם, תרגלנו רק את הדברים הפשוטים - זינוקים, סיבובים, סיבובים, זינוקים וחוזר חלילה, העיקר שלא נתעייף. בסוף הרוטינה, דני, המאמן, מסביר מתי יאסוף אותנו האוטובוס הצהוב לתחרות. כעת, דפיקות הלב כבר מתחילות. בלילה התהפכתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. אמא נתנה לי חצי כדור שינה ובסוף נרדמתי. בבוקר, השכמה בשש וחצי, כדי לאכול ארוחה מזינה מספר שעות לפני התחרות. אחר כך יוצאים למגרש החניה של הקיבוץ כדי לחכות לאוטובוס הצהוב. כשהוא מגיע אני נפרדת מההורים ועולה לבד לאוטובוס. כן, לבד. בשלב מסוים אסרתי על ההורים שלי לבוא לתחרויות. מספיק לי המתח בניסיון לרצות את עצמי ואת המאמן, אני לא צריכה גם אותם על הראש. החלטות של ילדה בת 11. אחר כך, כשכבר רציתי שהם יבואו, לא העזתי לבקש.

נוסעים. כביש החוף. עוברים את נתניה. אני מסמנת לי תחנות קבועות בדרך, תחנת דלק, כשהיא מגיעה סימן שהסיוט כבר ממש קרוב. והנה אנחנו מגיעים לוינגייט. נכנסים לבריכה. מאות ילדים בבגדי ים, נדחסים לשמונה מסלולים של הבריכה האולימפית לחימום, מנסים לשחות בלי לפגוש איזו יד או רגל בדרך. החימום מסתיים. הולכים להחליף לבגד הים של התחרות, ומתיישבים על הטריבונות. לילדים שבאים מהאגודות הגדולות יש טריינינגים יפים, צבעוניים, ממש כמו שרואים בטלוויזיה. אנחנו לובשים את הטרייניג הישן, האדום עם הפסים הלבנים, זה ששימש כבר מישהו לפנינו, כזה שהריצ'רצ'ים שלו כבר בקושי זזים.

 

הטובה ממסלול 4

 

התחרות מתחילה. מדי פעם אחד מאיתנו יורד להתחרות ואז אנחנו מעודדים אותו. קדימה אמיר. קדימה מיכל. אבל מי שומע אותנו, כמה ילדים, בתוך ים של צעקות. כעת כבר מגיע המשחה שלי. עכשיו תורי ללכת בראש כפוף משהו, להתחיל ולהתכונן. אני הולכת לרחבה שליד הכניסה לאזור הזינוק ובודקת איפה שמו אותי. מסלול 5. זה המסלול של השחיין השני הכי טוב. הלוואי שככה יהיה. אני לובשת את הכובע ועליו משקפת. שרק לא תיפול בזינוק. עושה כמה מתיחות, כמה קפיצות. מרגישה רע. הלב פועם. אני רק רוצה שהסיוט ייגמר. לא ברור לי למה אני צריכה את זה? בסך הכל שתי בריכות, הלוך, חזור וזהו, זה כל הסיפור, אבל שיגמר כבר. לידי, במסלול 4, שחיינית הרבה יותר טובה. אני בחיים לא אשיג אותה. היא נראית בטוחה בעצמה, כמו תמיד. בטח, ההורים שלה מסיעים אותה לאימונים, יש לה בגד ים ממש מקצועני והיא אפילו נסעה לתחרויות בחו"ל. לי היא נראית ממש מוכנה. ואני? איך בכלל הגעתי לכאן?

תם זמן התהיות. חייבים כבר לגשת למקפצות. מורידים את הבגדים. אני מתנהגת כאילו שאני יודעת איך מתנהגים הספורטאים הטובים באמת. מתיזה על עצמי מים, מנסה להתרכז, אבל איזה ריכוז ואיזה נעליים. אני בהיסטריה. איך אפשר להתחרות בהיסטריה.

שריקה. צריך לעלות על אדן הזינוק. למקומות, ביפ. זהו. אני במים. לפחות המשקפת לא נפלה. בריכה ראשונה. אני דווקא מרגישה די בסדר. התנועות שוטפות. סיבוב. הטובה ממסלול 4 כבר הרבה לפני. את האחרות אני לא רואה. קצת אחרי הסיבוב אני מתחילה להרגיש את הקושי. קשה להעביר את הידיים, קשה לעשות את התנועה ברגליים. קשה לעלות לנשום. קשה. קשה. קשה. פרפר שחיה קשה מאוד. הנה הקו של החצי. עוד חצי בריכה. אני נלחמת עם המים ונראה שהם מחזירים לי מלחמה. למה אני צריכה את זה? עד שאני חושבת על זה, אני כבר רואה את הקיר והופ. נגיעה. הגעתי. עכשיו צריך לראות באיזה מקום. זה הרי כל העניין של התחרות, לא? אני מסתכלת על הלוח האלקטרוני בצד השני של הבריכה ומחפשת את השם שלי. מה??? אני מקום שלישי??? לא יכול להיות. אני מסתכלת שוב, חזק, כן. השם שלי רשום במקום השלישי. התוצאה לא משהו, אבל מה זה חשוב. שוב יש מדליה. שוב אני אעמוד על דוכן המנצחים עם הטרייניג האדום הישן, ליד זאת, הטובה ממסלול 4 עם הטריינינג היפה. שוב אני אקבל חיבוק חזק מאמא ואבא וכן, כמה הייתי רוצה שהם יהיו איתי עכשיו. לעזאזל העקשנות שלי. שוב יכתבו עלי בעיתון של הקיבוץ ואנשים יגידו לי מזל טוב בשבילים. יכול להיות שזה היה כדאי? יכול להיות שאני באמת טובה בזה? אני מרגישה תחושה שנדמית כאושר. הסנדביץ' הרטוב עם הגבינה הצהובה, שכל כך שנאתי לאכול באימונים, הוא עכשיו הרבה יותר טעים. שלא לדבר על השקית עם הטרופית.

אני בבית. עוד מעט יהיה מחר. חוזרים לאימונים. חוזרים להלוך, סיבוב, חזור, רק יד ימין, רק יד שמאל, רק רגליים, על הצד. חוזרים לדופק הגבוה, לנסיעות, לסנדביצ'ים הרגילים. למה באמת הייתי צריכה את זה?