מתאבנים למסיבת הצעצועים

אנדרוורלד - "Everything Everything", גירסת ה-DVD

במקביל לדיסק החי שיצא לא מזמן, יוצאת עכשיו גירסת DVD של "Everything Everything" שיכולה להוות בסיס מצוין למסיבה ביתית (עם המכשור המתאים), בפרט אם רוצים להדהים את הילדים ולהוכיח להם אחת ולתמיד שיש להם הורים וקרובי משפחה זקנים, אך מעודכנים.

"אנדרוורלד" קיבצו בדיסק הזה הופעות מיפן ואירופה, בעיקר במסגרות של פסטיבלי רוק, ושילבו קטעי וידיאו מוכרים ( מ"טריינספוטינג" למשל). והם מתגלים כשילוב מנצח של די ג'ייז עם יכולות הופעה של רוקרים. במקום גיטרות, או אצבעות נחש שמרקדות על קלידים, כפי שלעיתים עוד נהוג לראות במופעי רוק, "אנדרוורלד" הביאו את האולפן לאוויר הפתוח, ולמעט הזמר שרוקד ושר ואפילו לעיתים מתחבר לגיטרה, רוב תנועות הגוף של הצמד שמאחוריו, הן כשל תלמידי ישיבה שמתפללים כשהם שעונים על המכתבות שלהם ונעים קדימה ואחורה. לעיתים זה נראה מגוחך ואף סותר את כל הרעיון האלקטרוני שאמור, לפחות לדעתי, לסגל לעצמו צורות ביטוי חדשות.

תחת זאת, הויזואליה היא שגרתית למדי ומורכבת מאוסף דימויים גרפיים אלקטרוניים שנשחקו לעייפה בשנות התשעים על ידי כל הרכב אלקטרוני אפשרי. מצד שני, בניגוד ל"קראפטוורק" שהציבו רובוטים על הבמה ושברו את הקונספט המקובל של הופעות חיות, הרכבים אלקטרונים בני זמננו מתייחסים להופעה כאל חווית 'דאנס' המונית וזקוקים לקהל כדי לתקשר, ואת זאת עושים "אנדרוורלד" ביעילות ובשמחה ראויה לציון.

אני לא בטוח שגירסת ה-DVD יכולה לתפקד כיצירה אמנותית עצמאית ואין לצפות גם לחוויה שכזו. לכל היותר כדאי לשכור אותו בספריה (אם תגיע לשם) כדי להבטיח מתאבן טוב למסיבות. המוזיקה, אגב, נפלאה.

Add n to (x) - Add insult to injury

"הוסף N ל X" הם שלישיה לונדונית: אן שנטון, סטיב קלידון וג'ו דילוורט. הם הגיעו לתודעה הציבורית לאחר צאת אלבומם השני, "אוואנטהארד", ששובח, הורם ונישא מעם על ידי כל עיתונאי בריטי לפני כמעט שנתיים. עתה מגיח אלינו אלבומם השלישי "הוסף עלבון לפגיעה".

“ADNX”, כפי שהם מכונים בעיתונות הבריטית, נושאים את בשורת האנלוגיה המחודשת. הם משתמשים בסינטיסיזרים ישנים שנמצאו בפחי זבל (עדות חברי הלהקה עצמם) ונוקטים בגישה מוזיקלית שנעה מהרובוטיות של "קראפטוורק" לצבעוניות של "B52", עם נגיעות ב'גלאם' של שנות השבעים (הקשיבו לרצועה מספר חמש, "Monster Bobby", שנשמעת כמו גרסה מעוותת להמנונים של גארי גליטר). התייחסותם לצעצועים חשמליים משנות החמישים מאפשרת להם לייצר צלילים שנשמעים כמו ילדיו החוקיים של קיט אמרסון (שמצוין כמקור השפעה) וליצור ויזואליה שמזכירה סרטי מדע בדיוני משנות השישים. כל זה אומר פופ קקופוני עם הרבה שמחת חיים מעוצבת, כאילו הצעצועים החליטו לערוך מסיבת יום הולדת אנלוגית לחבריהם, הצעצועים האחרים.

"ADNX" מפיחים חיים במכונות, אבל אלו חיים עמוסי פחדים טרדות ואימה, מעין סאגה מוזיקלית מקבילה לסרטי האנימציה של האחים קוואי ("עיר הילדים האבודים"). רצועות האלבום דומות לצעצועים פגומים, מכונות מפוחדות כמו הרובוטים במלחמות הכוכבים. שירים המעוררים אי נוחות, למרות שבין הרעשים ובעיקר בקטע הסיום מבצבצות מלודיות מתקתקות, כמעט קיטשיות. השלישייה הרדיקאלית הזו לא מבקשת להעניק למאזינים חיים קלים וגם ההופעות שלהם מצוינות כחוויה כאוטית למדי, אלא שהרעשים מתיישבים לבסוף בנוחות במעין דו שיח בין מדיח הכלים למכונת הכביסה ומשתלבים היטב במרחב הביתי. מומלץ עם זאת לבדוק את האתר המושקע של החבורה הזו לפני שמחליטים אם לצרף את הרעשים שהם מפיקים למדף הביתי.