הקרבות שלנו
במקביל למלחמה, המתרחשת יש לזכור בעיראק, ונלחמים בה מספר צבאות אך לא צה"ל, נמשכים הקרבות הפרטיים והמאוד רלוונטיים שלנו. אבל את מי זה מעניין?
בשיטוט מקרי בין אתרי אינטרנט ביזאריים, נתקלתי לפני זמן מה באתר המשמש בחור אמריקני אחד לתיעוד אוסף מופלא: צנצנות על גבי צנצנות, כולן מלאות בפרורים וסיבים שהנ"ל שלף מהפופיק שלו. נזכרתי בו השבוע, אגב עלעול מיואש בעיתונים וצפייה מהופנטת בחדשות הטלוויזיה. לא שהתקשורת הישראלית מחטטת כל העת בפופיק של עצמה, אבל מרגע שנקבע לה סדר יום, היא מתקשה להתנער ממנו, ומתעלמת באטימות אדוקה מכל נושא אחר.
נכון, המלחמה בעיראק, הנושא היחיד שזכה להתייחסות של ממש בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות של השבוע האחרון, היא לא עניין של מה בכך. החרדות המלוות אותה, האפשרות הלא נעימה שבישראל ינחתו טילים, הזעם שהיא מעוררת אצל חלק מאתנו והאפשרות שהיא תשנה את פני האזור שבו אנו חיים, אם לא יותר מכך – כל אלה ראויים לדיון בתקשורת, לפרשנויות, הערכות וכמובן גם לדיווח שוטף ועדכני, אבל האפלה המוחלטת שהיא זורה על כל ההתרחשויות האחרות במדינה הסובלת משפע בעיות חברתיות, ביטחוניות וכלכליות היא, בלשון המעטה, מוזרה.
כצרכני תקשורת למדנו לצפות להזנה תוך-ורידית בלתי פוסקת של נתונים ועדכונים מכל דרמה, בלי הרבה קשר לחשיבות האירוע ברמה הלאומית. פיגועים מצולמים מכל זווית מהפנטים אותנו אל המסכים משך שעות, וילדה קטנה שנעלמת בנסיבות טראגיות זוכה לסיקור על-פני עשרה העמודים הראשונים של עיתון יומי, במשך יומיים ברציפות. ומלחמה? יש בכלל משהו דרמטי מזה? זה מצטלם היטב, זה מעורר חרדות מודחקות וזה אפילו מרעיד את הלב שכבר נדמה היה שהקשיח.
במקביל למלחמה, המתרחשת, יש להזכיר אולי, לא כאן אלא בעיראק, ונלחמים בה מספר צבאות אך לא צה"ל, נמשכים כל העת גם הקרבות הפרטיים והמאוד רלוונטיים שלנו: הקרבות בשטחים ובגלל השטחים, שממשיכים לגבות חיים משני צדי המתרס, וכאילו נשכחו בימים האחרונים; הקרבות הכלכליים בין אלה שנלחמים על חייהם לבין אלה שנלחמים על התקציב, שנדחקו לעמודים האחרונים כאילו היו ידיעה אקזוטית ממיקרונזיה; ולאלה אפשר להוסיף את הפשעים, תאונות הדרכים ועוד כמה נושאים "שוליים", שמקומם נפקד כמעט לגמרי מהתקשורת.
אם נוותר על החשד שבין קובעי סדר היום של התקשורת יש גם מי שמרוויח לא מעט מההתעלמות הגורפת הזו מהפוליטיקה, הכלכלה, הביטחון והבעיות החברתיות הרבות כל כך שלנו, נדמה לי שנישאר עם הסבר פשוט לתופעה: אטימות. המלחמה (ולא אחת נאמר שכשהיא פורצת, הנפגעת הראשונה והמיידית היא האמת) היא אירוע חגיגי, מרתק, רב-פוטנציאל מבחינה דרמתית וויזואלית, ובואו נודה – לעוני, רעב, כיבוש, פיגועים, אונס, רצח ומצוקה כלכלית כבר התרגלנו, והם כל-כך הרבה פחות סקסיים ממלחמה.
