שעת האמת
הולך וקרב רגע האמת: בזמן כלשהו, בעתיד הקרוב, יצטרך אריאל שרון להתייצב בפנינו ולהסביר מה ידע ומתי ידע זאת
מיום ליום, מפירסום לפירסום, הולך ואוזל זמנו של ראש הממשלה. אפילו בישראל, שבה בירורן של פרשיות ציבוריות אינו בראש מעייניו של הציבור. אפילו במצב הנוכחי, שבו תשומת הלב נתונה לדברים אחרים. אפילו לנוכח קשיי החקירה, המסמכים החסרים, בתי המשפט של מדינות זרות שלא תמיד מסייעים. אפילו לנוכח כל אלה, הולך וקרב רגע האמת: בזמן כלשהו, בעתיד הקרוב, יצטרך אריאל שרון להתייצב בפנינו ולהסביר, במינוח שהיה פופולרי בארה"ב בימי פרשת ווטרגייט, מה ידע ומתי ידע זאת.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהידיעה על העברת הכספים המסתורית מאוסטריה, שסייעה לגלעד שרון להחזיר לסיריל קרן את ההלוואה שקיבל ממנו, באה ממישהו המתוסכל מקשיי החקירה. התנהגותה של הפרקליטות, שנכשלה כנראה בהכרת צפונותיה של מערכת המשפט האוסטרית, מה שגרם לסדרה של עיכובים ודחייתה של הבקשה לחיקור-דין, גם היא כנראה לא הועילה לבירור מהיר של העובדות. מסביבו של שרון יעלו עתה ודאי טענות על המדליפים, אמירות ש"שופכים את דמו" והאשמות שמישהו כאן עורך מסע צלב נגד מנהיג נבחר.
אבל השאלה מי הוציא את הדבר החוצה משמעותית פחות מהחשד, העולה בבירור מן הדברים, שמישהו שילם את החשבון של בנו של ראש הממשלה בדרך הנוגדת את החוק. אין לשרון ברירה אלא להתייצב מול החשד הזה.
בימי כהונתו התמחה שרון במדיניות של "תן לכלבים לנבוח, ובסוף השיירה תעבור". גם בפרשיות האלה לא חש שהוא חייב לנו דין-וחשבון, פרט להופעה הבלתי-נשכחת שבה טען שבנו גלעד הוא "כלכלן מוכשר". שתיקתו של בנו בחקירה, והשימוש במעמדו של ראש הממשלה להסתרת מסמכים, לא חילצו משרון תגובה – וכנראה שהוא צודק, מפני שלא עלתה מן הרחוב, התקשורת או כל גורם ציבורי אחר תביעה נחרצת שיגיב.
אבל עושה רושם שהזמן הולך ונגמר. בקרוב, לא תהיה לשרון ברירה אלא להתייצב בפנינו ולתת מענה. לא אמירות כלליות כמו "אין לנו מה להסתיר", ולא השתלחות במי שמטילים בו אשם. הסבר בהיר ומפורט מאיפה הכסף, מי עומד מאחוריו ומה, אם בכלל, ניתן תמורתו. תשובה לכל שאלה, כולל למה שתק גלעד שרון ולמה אין המשטרה מקבלת לידיה כל מסמך שהיא חפצה בו.
היסטורית, אמירת אמת אינה התכונה החשובה ביותר שישראלים מחפשים במנהיגיהם. להיפך: מישהו שיודע להסתדר, להחליק החוצה מהעניינים סבוכים ולהלך בין הטיפות, נחשב לא אחת למי שגם ייטיב לנווט אותנו בעולם המורכב שבו אנחנו חיים. לא פעם אנחנו מסתכלים בתימהון על מדינות אחרות, שבהן מנהיג עובר שבעת מדורי גיהנום על שקר, והסתרת האמת נחשבת פשע ציבורי כבד הרבה יותר מהמעשה הראשוני שבו נחשד הנבחר. אבל פרשיות שרון, המצטברות בקצב חסר תקדים, עברו גם את סף הציניות הזה.
המערכת הפוליטית מתייחסת אל שרון כמי שהשמש עומדת לשקוע עליו. אבל השאלה איננה פוליטית, וההשלכות המדיניות של נפילתו האפשרית אינן השאלה המרכזית. הדבר החשוב ביותר הוא הצורך של הציבוריות הישראלית במנהיג שידיו נקיות, שאינו מסתיר דבר ואינו מתחבא מאחורי מסתורים קבועים בחוק או סתם מבזבז זמן. השאלה היא אם ישכיל הציבור הישראלי לתבוע את כל אלה מראש ממשלתו הנבחר, ולברר את הפרשה במגרש הנכון – הציבורי, ולא המשפטי. הזמן, שלו ושלנו, הולך ואוזל.
