דיוקן האמן ככלב צעיר

עומד לבדי תחת קמרון מסילת הברזל מחוץ לטווח הרוח, התבוננתי בחולות שהשתרעו לאורך מיילים ארוכים ועכורים באפלולית המוקדמת, כשנערים ספורים בלבד נמצאים על שפת הים, וזוג אחד או שניים ממהרים ומעילי הגשם שלהם מתנופפים סביבם כמו בלונים, כאשר שני גברים צעירים הצטרפו אליי, דומה שמשום מקום, והדליקו גפרורים לסיגריות שלהם, ופניהם הוארו תחת כובעים בהירים עשויי אריג משובץ.

לאחד מהם היו פנים נעימות; גבותיו נטו במלוכסן באורח משעשע לעבר רקותיו, עיניו היו חמות, חומות, עמוקות ותמימות, ושפתיו היו מלאות ורפות. לאיש האחר היה אף של מתאגרף וסנטר כבד מכוסה זיפים אדמוניים.

צפינו בנערים חוזרים מן הים השמנוני; הם צעקו מתחת לקמרון המהדהד, ואז דעכו קולותיהם. עד מהרה לא היה שום זוג בטווח ראייה; האוהבים נעלמו בין גבעות החול ושכבו שם בין קופסאות הפח השבורות והבקבוקים מן הקיץ שעבר, כשעיתון ישן מתעופף לידם ושום אדם עם שכל בקודקודו לא היה בסביבה. הזרים, נדחקים אל הקיר, ידיהם תחובות עמוק בכיסיהם והסיגריות שלהם מנצנצות, נעצו מבט, כך חשבתי, בהתעבות החשכה מעל לחולות השוממים, אך ייתכן שעיניהם היו עצומות.

רכבת חלפה בדהרה מעלינו, והקמרון רעד. מעל לחוף, מאחורי הרכבת הנעלמת, התעופפו יחדיו ענני עשן בלויי כנפיים וגופים חלולים של ציפורים גדולות, שחורות כמנהרות, והתפזרו בעצלתיים. רמץ צנח, מסתנן מבעד לכברה באוויר, והניצוצות כובו בידי החשכה הלחה לפני שהגיעו לחול. בלילה הקודם התכופפו ונברו בקו המסילה אנשים רזים כדחלילים, קטנים ומהירים, ומחטט אשפתות נכבד שוטט יחידי שלושה מיילים ליד קצה המסילה עם שק פחם מעוך ועם מקל בעל חוד פלדה של שומר פארקים. הם היו מקופלים עכשיו בתוך שקים, ישנים בשלוחת מסילה, ראשיהם בזבל, זקניהם בקש, חושבים על מדורות במכולות פחם או שכובים מֵעֵבֶר לגנבות הקטנות על שולחן המתים של ג'ק סטיף ליד הפאב בסמטת פישגארד, שם פיזזו שתייני כוהל-הסקה היישר לזרועות השוטרים, ונשים המתינו כערמות בגדים בשלולית בפתחי בתים ובגומחות קיר ספוגי מים לערפדים או לכבאים.

הלילה כיסה אותנו כליל כעת. הרוח השתנתה. גשם דק החל לרדת. החולות עצמם התפוגגו. עמדנו בחלל הקמרון החפור, סחוף הרוח, מאזינים לרעשים המעומעמים שהגיעו מן העיר, לרכבת משא העוברת למסילה אחרת, ליללת צופר ברציפים, לחשמליות הצורמניות ברחובות הרחק מאחור, לנביחה יחידה של כלב, צלילים שאי-אפשר למקמם, ברזל נחבט, חריקת עץ מרוחקת, דלתות נטרקות במקום שלא היו בו בתים, מנוע משתעל ככבשה על גבעה.

שני הגברים הצעירים היו פסלים מעשנים, צופים ועדי ראייה בכובעים נוקשים, ללא צווארונים, שגולפו מתוך האבן של חלל הקמרון, שם ניצבו לצדי בְּאֵין מקום ללכת אליו, בְּאֵין דבר לעשותו, וכל הלילה הגשום, הכמעט חורפי, לפניהם. הדלקתי גפרור, מסוכך עליו בכפות ידיי כדי להניח להם לראות את פניי בצל דרמטי, עיניי שקועות באורח מסתורי, אולי, בפנים מזעזעות לבנות, חזותי הצעירה פראית בהבהוב האור הפתאומי, לגרום להם שיתהו מי אני כשנשפתי עשן מבדל הסיגריה האחרונה שלי וניסיתי לעמוד על טיבם. מדוע הצעיר בעל הפנים הענוגות, עם גבות השטן הרכות שלו, ניצב כדמות אבן שבתוכה גחלילית? צריכה להיות לו נערה נחמדה שתציק לו בעדינות ותיקח אותו לבכות בסרטים, או ילדים שיקַפצו במטבח ברחוב רוֹדְני. לא היה טעם לעמוד בשקט במשך שעות תחת קמרון רכבת בלילה נוראי, בסופו של קיץ רע, כשנערות המתינו, מוכנות ומזומנות להיות להוטות וידידותיות, בדוכנים לממכר דגים וטוגנים, בפתחי חנויות ובבית הקפה "ראביוֹטי" הפתוח כל הלילה, כשבפאב "נוף המפרץ" שבפינה היו אח בוערת וחיילי כדורת ונערה שחרחורת, חושנית, שכל אחת מעיניה בצבע שונה, כשאולמות הביליארד היו פתוחים, חוץ מזה שברחוב הראשי, שלא יכולת להיכנס אליו ללא צווארון ועניבה, כשבפארקים הסגורים היו במות תזמורת ריקות, מכוסות, וקל היה לטפס מעל לגדרות.

שעון כנסייה צלצל עמומות פעמים רבות מתוך הלילה, מימין, אך לא ספרתי.

הצעיר האחר, במרחק פחות מחצי מטר ממני, היה צריך לצעוק עם הבחורים, להתרברב בסמטאות, להישען על דלפקים, לכרכר ולחבוט באולם מאנֶסמָן או ללחוש בסמוך לדלי שבפינת הזירה. מדוע הוא היה כפוף-גו כאן עם איש נוגה ואתי, מקשיב לנשימותינו, לים, לרוח המפזרת חול מבעד למעבר המקומר, לכלב קשור בשרשרת ולצופר ערפל ולשאון חשמליות במרחק תריסר רחובות, כשהוא מתבונן בגפרור נדלק, בפניו הרעננות של נער הבולשות בצל, בקרני האור של המגדלור, בתנועת יד אל סיגריה, בזמן שהעיר הרובצת בגשם דק, הפאבים והמועדונים ובתי הקפה, הרחובות המשוטטים, הקמרונים שליד הטיילת, היו מלאים כולם ידידים ואויבים? הוא היה יכול לשחק בקלפים לאור נר בסככה במגרש לאחסון עצים.

משפחות התיישבו לארוחת הערב בשורות של בתים נמוכים, מקלטי הרדיו דלקו, המחזרים הצעירים של הבנות ישבו בחדרי האורחים. בבתים קראו שכנים את החדשות מעיתונים פרושים על מפת השולחן, ותפוחי האדמה מארוחת הצהריים טוגנו. משחקי קלפים נערכו בחדרי האורחים של הבתים על הגבעות. בבתים שעל ראשי הגבעות אירחו משפחות ידידים, ווילונות חדרי האורחים לא היו מוסטים לגמרי. שמעתי את הים בצינת הלילה העליז.

אחד הזרים אמר פתאום בקול צלול וגבוה: "אז מה כולנו עושים?"

"עומדים מתחת לקמרון ארור", אמר השני.

"לא חמים ונעים במיוחד", אמר הקול הגבוה של הצעיר בעל הפנים החביבות, שהיה סמוי מן העין כעת. "הייתי בבתי מלון טובים יותר".

"מה בקשר ללילה במֵגֶ'סטיק?" אמר הקול השני.

הייתה שתיקה ארוכה.

"אתה עומד כאן לעתים קרובות?" שאל האיש הנעים. קולו הגבוה לא התחלף, אולי, מעולם.

"לא, זאת הפעם הראשונה כאן", אמרתי. "לפעמים אני עומד בקמרון של ברינְמיל".

"ניסית פעם את המזח הישן?"

"הוא לא מועיל בגשם, נכון?"

"מתחת למזח, אני מתכוון, בין הקורות".

"לא, לא הייתי שם".

"טום מבלה בכל יום ראשון מתחת למזח", אמר במרירות הצעיר בעל פני המתאגרף. "אני צריך להביא לו את הארוחה שלו עטופה בנייר".

"מגיעה עוד רכבת", אמרתי. היא חלפה בסערה מעלינו, הקמרון נהם, הגלגלים צווחו מבעד לראשינו, היה רעש מחריש אוזניים, וניצוצות סימאו את עינינו ונמחצנו תחת המשא הלוהט, וקמנו שוב על רגלינו כאנשים שחורים חבוטים בקבר הקמרון. שום רעש לא הגיע מן העיר שנבלעה בחשכה. החשמליות קרקשו עד שנָדְמוּ. כובד הים החבוי מחק את כתם הרציפים. רק שלושה צעירים היו בחיים.

אחד אמר: "החיים עצובים ללא בית".

"אז אין לך בית?"

"כן, בטח, יש לי בית".

"גם לי יש".

"ואני גר ליד פארק גוומדונקין", אמרתי.

"עוד מקום שטום יושב בו בחושך. הוא אומר שהוא מקשיב לינשופים".

"הכרתי פעם בחור שחי בכפר ליד ברידג'נד". אמר טום, "והיה שם מפעל תחמושת במלחמה הגדולה וזה קלקל את כל הציפורים. הבחור שאני מכיר אומר שאתה תמיד יכול לזהות קוקייה מברידג'נד, היא שרה 'קק-ארור-יו! קק-ארור-יו'!"

"קק-ארור-יו!" הדהד הקמרון.

"אז למה אתה עומד מתחת לקמרון?" שאל טום. "חם בבית. אתה יכול להסיט את הווילונות ולשבת ליד האח, חמים ונינוח כמו אפרוח. גרייסי מופיעה ברדיו היום. בלי שטויות לאור הירח הזקן".

"אני לא רוצה להיות בבית, אני לא רוצה לשבת ליד האח. אין לי מה לעשות כשאני בבית ואני לא רוצה ללכת לישון. אני אוהב לעמוד ככה כשאין לי מה לעשות, בחושך, לגמרי לבד". אמרתי.

ואמנם אהבתי לעשות זאת. הייתי הֵלֶך לילי בודד וניצבתי דרך קבע בפינות. אהבתי לפסוע ברחבי העיר הרטובה אחרי חצות, כאשר הרחובות היו ריקים מאדם והאורות בחלונות כבויים, בודד ומלא חיים על קווי החשמלית הבוהקים ברחוב הראשי השומם והריק, מתחת לירח, נוגה עד מאוד ברחובות הלחים ליד בית התפילה "אֶבֶנְעֵזֶר" דמוי רוח הרפאים. ומעולם לא חשתי חלק בלתי נפרד יותר מן העולם המרוחק, החולף, או שופע יותר אהבה ויהירות וחמלה וענווה לא רק לעצמי בלבד, אלא אף לאדמה החיה שהתייסרתי על פניה ולמערכות הכוכבים חסרות הרגש באוויר העילי, מאדים ונוגה ובראזל וסקאלי, אנשים בסין ובסנט תומס, נערות מלגלגות ונערות מוכנות ומזומנות, חיילים ובריונים ושוטרים וקונים ממולחים, חשדניים, של ספרים יד שנייה, נשים מופקרות בבלואים שהתחזו לנזקקות - שעונות אל קיר המוזיאון - למען ספל תה, ונשים מושלמות, בלתי מושגות, מתוך עיתוני אופנה, שגובהן מעל שני מטרים, מרחפות לאטן ביצירותיהן השטוחות-מזוגגות מבעד לפלדה, לזכוכית ולקטיפה.

נשענתי על קיר של בית נטוש באזורי המגורים או שוטטתי בחדרים הריקים, ניצבתי מבועת על המדרגות או התבוננתי מבעד לחלונות המנופצים בים או בשום כלום, שעה שהאורות כבו בזה אחר זה בשדרות. או שוטטתי ללא מטרה בבית בנוי למחצה, כשהשמים תקועים בגג וחתולים על הסולמות ורוח רועדת מבעד לעצמות השלד החשופות של חדרי השינה.

"ואתם מדברים", אמרתי. "למה אתם לא בבית?"

"אני לא רוצה להיות בבית", אמר טום.

"אני לא בררן", אמר חברו.

כשגפרור הבהיק היטלטלו ראשיהם ונפרשו על הקיר, וצורות של דליים ופרים מכונפים הפכו גדולים יותר וקטנים יותר. טום החל לספר סיפור. חשבתי על זר חדש הפוסע בחולות מעבר לקמרון ושומע לפתע את הקול הגבוה הזה מתוך חור.

החמצתי את תחילת הסיפור כשחשבתי על האיש בחולות המאזין בבהלה או חומק כשחקן כדורגל, פנימה והחוצה מלב אפלת התזזית לעבר האורות שמאחורי קו המסילה, ונזכרתי בקולו של טום באמצע משפט.

"... ניגשנו אליהן ואמרנו שהיה לילה נהדר. זה לא היה לילה נהדר בכלל. החולות היו שוממים. שאלנו אותן לשמותיהן והן שאלו לשלנו. אותו זמן טיילנו לאורך החולות. וולטר סיפר להן על חבורת הזֶמר ב"מֶלבָּה" ומה הלך במלתחת הנשים. היה צריך לגרור משם את הטנורים כמו נמיות".

"מה היו שמותיהן?" שאלתי.

"דוריס ונורמה", אמר וולטר.

"אז טיילנו לאורך החולות לעבר הדיונות", אמר טום, "וולטר היה עם דוריס ואני עם נורמה. נורמה עבדה במכבסת קיטור. לא הספקנו לטייל ולדבר יותר מכמה דקות כאשר, באלוהים, ידעתי שאני מאוהב בנערה עד מעל לראש, והיא אפילו לא הייתה היפה מביניהן".

הוא תיאר אותה. ראיתי אותה בבירור לנגד עיניי. פניה השמנמנות, החביבות, עיניה החומות העליזות, פיה החם והרחב, שערה העבות המסופר קצר, גופה הנוקשה, רגלי הבקבוק שלה וישבנה הרחב, כל אלה צמחו מתוך מילים ספורות היישר מסיפורו של טום, ואני ראיתי אותה פוסעת לאטה לאורך החולות בשמלה מנוקדת בגשם שוטף של ערב סתיו עם כפפות מהודרות על כפות ידיה המוצקות, צמיד זהב, שממחטת מלמלה תחובה תחתיו, סביב פרק ידה ותיק כחול כהה ובתוכו מכתבים, רקיקים לטיול, פודרייה, כרטיס אוטובוס ומטבע של שילינג.

"דוריס הייתה היפה מביניהן", אמר טום, "לבושה בטעם ומאופרת במידה ושנונה להפליא. הייתי אז בן עשרים ושש ולא הייתי מאוהב אף פעם לפני כן, ושם הייתי, נועץ בנורמה מבט טיפשי באמצע חולות טאווי, מפוחד מכדי לגעת באצבע בכפפות שלה. וולטר חיבק אותו זמן את דוריס".

הם מצאו מחסה מאחורי דיונה. הלילה ירד עליהם במהירות. וולטר השתטה עם דוריס, מחבק אותה ומשתעשע אתה, וטום ישב בסמוך לנורמה, אמיץ דיו כדי לאחוז בידה הנתונה בכפפה צוננת ולספר לה את כל סודותיו. הוא סיפר לה על גילו ועבודתו. הוא אהב להישאר בבית בערבים ולקרוא ספר טוב. נורמה אהבה ריקודים. גם הוא אהב ריקודים. נורמה ודוריס היו אחיות. "לא הייתי מעלה זאת בדעתי בכלל", אמר טום, "את יפה, אני אוהב אותך".

ליל סיפור הסיפורים פינה כעת את מקומו לליל האהבים בדיונות. הקמרון היה גבוה כשמים. קולות העיר העמומים דעכו. שכבתי כמו סרסור בשיח לצדו של טום ואימצתי את מבטי לראותו חופן את חזה של נורמה. "שלא תעז!" וולטר ודוריס שכבו בשקט לצדם. אפשר היה לשמוע סיכת ביטחון נופלת.

"והדבר המוזר היה", אמר טום, "שאחרי כמה זמן הזדקפנו כולנו על החול וחייכנו אחד אל השני. ואחר כך שוטטנו כולנו בשקט על החול בחושך בלי לומר מילה. ודוריס שכבה אתי, ונורמה שכבה עם וולטר".

"אבל למה התחלפת אם אהבת אותה?" שאלתי.

"אף פעם לא הבנתי למה", אמר טום. "אני חושב על זה בכל לילה".

"זה היה באוקטובר", אמר וולטר.

וטום המשיך: "לא נפגשנו הרבה עם הבחורות עד יולי. לא יכולתי להתייצב מול נורמה. ואז הן הגישו שתי תביעות אבהות נגדנו, ומר לואיס, שופט השלום, היה בן שמונים וחירש לגמרי. הוא הניח שפופרת שֵׁמַע קטנה ליד אוזנו, ונורמה ודוריס מסרו עדות. אחר כך העדנו אנחנו, והוא לא היה יכול להחליט מי היה מי. ולבסוף הוא טלטל את ראשו לאחור ולפנים והצביע עלינו בשפופרת השֵׁמַע שלו ואמר: "ממש כמו כלבלבים".

לפתע נזכרתי כמה קר היה. שפשפתי את כפות ידיי חסרות התחושה זו בזו. תאר לעצמך לעמוד כל הלילה בקור. תאר לעצמך להקשיב, חשבתי, לסיפור ארוך, לא מספק, בלילה מוכה כפור בקמרון הקוטבי. "מה קרה אחר כך?" שאלתי.

וולטר השיב: "אני התחתנתי עם נורמה, וטום התחתן עם דוריס. היינו חייבים לעשות את הדבר הנכון, לא? לכן טום לא מוכן ללכת הביתה. הוא אף פעם לא חוזר הביתה לפני עלות השחר . אני חייב להיות בחברתו. הוא אחי".

ייקח לי עשר דקות לרוץ הביתה. זקפתי את צווארון מעילי ומשכתי את הכומתה שלי מטה.

"והדבר המוזר הוא", אמר טום, "שאני אוהב את נורמה, וולטר לא אוהב את נורמה או את דוריס. יש לנו שני ילדים קטנים ונחמדים. אני קורא לשלי נורמן".

כולנו לחצנו ידיים.

"נתראה בקרוב", אמר וולטר.

"אני תמיד משוטט באזור", אמר טום.

"לא-הִתראוֹת!"

פסעתי אל מחוץ לקמרון, חציתי את טרפַלגר טראס ומיהרתי במעלה הרחובות התלולים.

מתוך "דיוקן האמן ככלב צעיר" מאת דילן תומס, מאנגלית: עודד פלד, הוצאת רסלינג, סדרת ושתי.

דילן תומס (1914-1953), משורר, סופר ומחזאי אנגלי יליד ויילס. השפיע רבות על כינונה של השירה המודרנית במאה העשרים. תומס נולד בסוונסי, במחוז וולס שבאנגליה, בן למשפחה מהמעמד הבינוני. ב-1931 עזב את בית הספר והחל לעבוד בעיתון "וולס איבנינג פוסט". הוא פוטר אחרי שדיווח על ביטולו של אירוע ספורטיבי אותו התבקש לסקר, בעוד הוא עצמו מבלה בפאב עם חבריו. לאחר הפיטורים החליט להקדיש את זמנו ומרצו לשירה, אך יחד עם זאת לא זנח את תחביבו הנוסף - האלכוהול.

ב-1934 עבר תומס ללונדון. ספר שיריו הראשון "18 שירים" (1934) קיבע את מעמדו כאחד הכשרונות הספרותיים הגדולים של התקופה. ב-1950 יצא למסע ראשון מבין ארבעה לארצות הברית, שם, באוניברסיטת הארוורד, גם הקריא לראשונה את ספרו המפורסם והבולט ביותר: "תחת חורש החלב" (1953; "Under Milk Wood"), יצירה שהחלה כתסכית רדיו ונשאה בתוכה תמצית רגישה ומקורית של החיים בוויילס, משולבת בתובנות ובמטפורות מעוררות התפעלות. זמן קצר לאחר מכן הלך תומס לעולמו והוא בן 39 בלבד. על סיבת המוות קיימות סברות שונות: יש הטוענים כי נפטר כתוצאה מהרעלת אלכוהול, ויש הטוענים כי חלה בדלקת ריאות קשה. השפעתו על משוררים צעירים בשנות ה-50 וה-60 היתה כבירה, והוא אף היווה השראה ליוצר האמריקני רוברט צימרמן, ששינה את שם משפחתו לדילן.