שירת הנוער
מורכבת, עמוסה, מרגשת לפרקים, מלאת כשרון והבטחה - אבל לא תמיד פוגעת. ההופעה של ההרכב הצעיר מוּרה שמבצע שירי משוררים בלחנים מקוריים אמש (שבת) ב"תמונע", היא אחד מאירועי התרבות הבולטים בארץ בחודשים האחרונים. האולם המלא עד אפס מקום, שהביא להופעה נוספת הערב (א'), הוכיח שהרצינות משתלמת - ושגם להרכב מאתגר שכזה יש קהל שיעריך אותו.
חברי ההרכב (אלון לוטרינגר שירה ובס, עומר קליין פסנתר חשמלי ושירה, שחר ברבש תופים וכלי הקשה) הם מוזיקאים מוכשרים, שלוקחים את עצמם ברצינות. ההשפעה המובהקת ביותר עליהם היא של מתי כספי, שם טוב לוי, שלמה גרוניך ושאר היוצרים המובילים ברוק הישראלי המתקדם של שנות השבעים. כמוהם הם לא חוששים להתפתל, להסתבך, ולהסתכן בחוסר מיקוד מסוים - מתוך תקווה לצאת בסוף כשידם על העליונה ויצירה אמנותית משמעותית רשומה על שמם. על הבסיס הזה הם מוסיפים נגיעות של מוזיקה יהודית ואפילו קצת אווירה מטאליסטית, מה שהופך את המוזיקה שלהם לעשירה ומגוונות.
עם זאת, אי אפשר להתעלם משורת בעיות שמעיבה על המופע. בראש ובראשונה הצליל שלו דל למדי לעתים, בעיקר בגלל חסרונה של גיטרה חשמלית. בנוסף, בחלק מהקטעים המפגש בין הלחנים לבין שירי המשוררים נדמה כמעט מאולץ. כמו כן, הנוכחות הבימתית של ההרכב עדיין קצת חסרת כריזמה ואפשר היה להבחין בכך היטב כשאבי בללי ("נקמת הטרקטור") ויהודית רביץ עלו על הבמה כאורחים, והזניקו את המופע שתי רמות למעלה.
אבל הפגמים האלה אינם מהותיים, ובסופו של דבר, קשה שלא להעריך את מורה על הרצינות והאיכות. הם עוד צריכים להתבשל ולהשתפשף - אבל אם ימשיכו כך, נכון להם עתיד מבטיח.
