אין תשובה לקסאמים
על תושבי שדרות להבין שהפתרונות המוצעים לבעיית הירי המתמשך לא ישיגו דבר אך ילבו את יצר הנקמה של הפלסטינים
ההמולה התקשורתית התורנית סביב עזה והקסאמים המשוגרים ממנה, קבלה עם פתיחת שנת הלמודים מימדים מרחיקי לכת. פוליטיקאים ומומחים לענייני בטחון מספקים כיד הדמיון הפורה עליהם רעיונות ופתרונות ממוחזרים ונדושים שנדונו ונשמעו בעבר. האחד חושב שמשחקי המילים יספקו את הפתרון ומציע לא להיכנס לעזה אלא להיכנס "בעזה", השני סבור שרק פגיעה בצרכי היום-יום של תושבי הרצועה - הפסקת את אספקת החשמל או הדלק - תביא את השינוי המיוחל. השלישי רואה במבצע "חומת מגן" מודל לחיקוי וטוען שמה שנעשה בג'נין יכול להיעשות ברצועת עזה, כאילו עזה היא ג'נין ו- 2007 היא 2002. כולם רעיונות המשחקים לידי הקיצוניים שבחמאס ובג'יהאד האיסלאמי.
רעיונות אלה הם תוצר הדומיננטיות המוחלטת של האסכולה הביטחוניסטית בתהליך קבלת ההחלטות בישראל. אותה האסכולה שהפכה את אבו-מאזן לבר מינן פוליטי, חסלה אותו ואת האמצעים שעמדו לרשותו וחיזקה את הקיצוניים שבארגוני הרשות. אותה האסכולה שחיסלה את בכיר מבוקשי פת"ח, ראאד כרמי, בתקופה של רגיעה יחסית (ינואר 2002), ואח"כ הכתה על חטא. אותה האסכולה שרק בעתות משבר כמו נצחון חמאס בבחירות מפנימה את העובדה שחייבים להיות ערים לרחשי הלב של הציבור הפלסטיני. זו גם אותה האסכולה שטרם הבינה שמוטיב הנקמה הוא זה שמדריך ארגונים פלסטינים - בשנות האינתיפאדה הנוכחית - יותר מכל מניע אחר.
תהליך ההתפוררות של החברה הפלסטינית הואץ מאוד אחרי ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה. יותר מהתחזקות החמאס והג'יהאד האיסלאמי בולטים האכזבה, הייאוש, אובדן האמון בהנהגות השונות, הרצון העז של הצעירים להגר מתחומי הרשות הפלסטינית, וההתכנסות אל העצמי. נראה שהתוצאה המשמעותית ביותר של ההתנתקות היא האצת התהליך של דחיקת הלאומיות הפלסטינית לתחתית סולם העדיפויות לטובת הנאמנות האישית, משפחתית ושבטית. בלשון אחרת, לפלסטינים - תושבי רצועת עזה בעיקר - אין כבר מה להפסיד: עוד הפסקת חשמל, עוד חיסול, עוד סגר ועוד מהלומה. הם כבר רגילים. התוצאה היחידה היא הטְענה מחדש של יצר הנקמה המספק דרכים "יצירתיות" להציק לישראל. וכי "מה כבר יכולה ישראל לעשות - לדחוף אותנו אל הים?!"
לכן, צריך לומר לתושבי שדרות בכנות וביושר שנכון לעכשיו אין פתרון מוחלט לבעיית הקסאמים. כניסה לעזה והשתלטות עליה מחדש מסכנת אינטרסים חיוניים ביותר לביטחוננו. ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך של גיבוש חזית עם מדינות ערב נגד האיום האיראני והטרור של הארגונים הרדיקלים הפונדמנטליסטים הבלתי מדינתיים. זה לא עניין של מה בכך. גורמים רבים בזירה הבינלאומית שותפים למהלך הזה שאם יבשיל ינחית מהלומה קשה על הטרור האסלאמי והגלובלי.
צה"ל יכול וצריך לחדור, לחסל, למנוע ולהשתלט על תאי השטח מהם נורים הקסאמים, לחסום צירי אספקה אך לא להשתלט מחדש על רצועת עזה. אך הדבר לא ימנע את המשך ירי הקסאמים או מעשי טרור אחרים.
הטרור ינוצח בסולידאריות שכולנו נפגין כלפי העיר שדרות. במספר הביקורים שנקיים בה, כמות הקניות שנערוך בה ובהיקף הפעילות הממשלתית שתועתק אליה. "עמידה איתנה" איננה מושג פלסטיני, היא נחוצה לכל ציבור וקהילה המתמודדים עם מצבים מן הסוג הזה.
הכותב הוא עמית מחקר במכון ירושלים לחקר ישראל ובמכון הבינ"ל למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. סא"ל במיל' היועץ לשעבר לענייני ערבים של המנהל האזרחי ברצועת עזה.
סולידריות עם שדרות - הפתרון לטרור הקסאמים
צילום: איי פי
מומלצים
