לזיכרון של רבין אין רייטינג
14 שנים אחרי, רצח רבין נעדר מלוח שידורי הערוצים המסחריים. סמדר שילוני חושבת שהבעיה דווקא בזיכרון שלנו ובמה שאנחנו לא מסוגלים לסבול על המסך, אפילו לערב אחד בשנה
זה היה לפני 14 שנה. השידורים המסחריים בערוץ 2 היו טריים יחסית (בני שנתיים) ותמימים. בדיעבד, רצח רבין ייזכר גם כנקודת המפנה בה ערוץ 1 איבד את הבכורה לטובת הערוץ השני. ערוץ 2 היטיב לשקף את הלך הרוח בעם. אם אני לא טועה, עברו לשדר מהכיכר בנוהל פיגוע, והמשיכו לשידור רצוף עתיר רגשות, שנמשך לפחות יומיים.
המראות היו חזקים. נוער, נרות, נוער-נרות, הרבה אנשים בוכים, איש אחד מחייך. אני זוכרת שאחר כך דיווחו על שבוע האבל כעל השבוע עם כמות תאונות הדרכים הנמוכה ביותר בעשור האחרון.
14 שנה, משהו השתנה
הערב (ד') הוא ערב יום הזיכרון ה-14 לרצח רבין. שנתיים אחרי הרצח עבר החוק שמגדיר את התאריך הזה כיום זיכרון ממלכתי. זה אומר שחובה לציין אותו במערכת החינוך ובמוסדות המדינה, אבל בשום מקום בחוק הזה לא מוזכרת מדורת השבט.
העצרת בכיכר רבין. מה נשאר מהזיכרון (צילום: ירון ברנר)
בפריים-טיים הערב תשדר זכיינית ערוץ 2, "רשת", את תוכנית הפאנל הקומית "צחוק מעבודה" וסוג של תוכנית מקדימה לעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים". בערוץ 10 ימשיכו עם עוד פרק של "הישרדות".
אז מה זה אומר בעצם? עלינו, על הטלוויזיה, על הזיכרון או השיכחה של טראומה לאומית? הרי הכל מתנקז פה בסופו של דבר לשלוש השעות שבין 20:00 ל-23:00. מה שמשודר שם - הוא מה שידברו עליו מחר. מה שלא שם - לא קיים.
בימים אלה ערוץ 10 נלחם על חייו, נאחז ב"הישרדות" כמו בחתיכת דיקט ששרדה את הטיטאניק. "רשת" צולעת בעקבות רצף של אכזבות טלוויזיוניות. כל אחת מהזכייניות עומדת מול השנייה ומלקקת את הפצעים, מחכה לראות מי ימצמץ ראשון. אף אחת לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על ערב של בידור בפריים-טיים, לטובת משדר מדכא במידה מסוימת, מחטט בפצע. אנשי הזכייניות יודעים יפה שלזיכרון של רבין אין פרסומות וכנראה גם לא רייטינג.
תוכניות מהסוג הזה, של "נזכור ולעולם לא נשכח" או נסלח או נפסח או נטרח, הן בדיוק הלחם והחמאה של ערוצים ציבורים. יש להם את התקציב, יש להם את הארכיון, יש להם את זמן האוויר שלא תלוי במפרסמים. הערוץ הראשון אכן יעלה כמה תוכניות שיעסקו בחשבון הנפש הציבורי ובהפקת לקחים מהרצח, אבל הוא גם מתקשה מאוד, אם בכלל, לתפוס נפח תרבותי-חברתי בתודעה שלנו. ומכיוון שערוץ ציבורי מתפקד אין פה, הערוצים המסחריים מתבקשים למלא את החלל.
נגררי סדר יום
כל כך התרגלנו לזה, שלבוא בטענות לערוץ מסחרי על היעדר משדר מיוחד לרגל יום הזיכרון לרצח רבין נראה לנו טבעי. אבל האמת היא שגם "רשת" וגם ערוץ 10 הם כבר מזמן לא קובעי סדר יום, אלא יותר נגררי סדר יום. הם לא מכתיבי דעת קהל, הם רק רוכבים עליה. הם לא אלה שיזכירו לנו. הם אלה שישקפו לנו את הזיכרון שלנו.
ערוצים מסחריים הם הסייסמוגרף הכי מדויק ומהיר של ה"סטייט אוף מיינד" הלאומי. הם מראָה. מה אומרת לנו המראה הזאת, כשאנחנו שואלים אותה מי הכי זוכר בעולם? מי הכי מנציח? ואיך יודעים אם זאת החלמה בריאה מחיטוט בפצע או הדחקה מסרטנת? האם גם הפעם קשובים הערוצים המסחריים לרחשי לבו של העם?
ואולי קשה לנו להודות בזה, אבל הזיכרון הולך ודועך? הערוצים האלה, למרות מה שאולי היו רוצים להאמין בהם, הם לא המקום שבו מתחילים תהליכים, אלא המקום בו הם מסתיימים. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. אתם אמרתם. זאת אומרת הם אמרו, אבל יכול להיות שאנחנו אמרנו את זה קודם.
