ספרינג ברייק

שלומית ואני אף פעם לא היינו הרפתקנים במיוחד. זאת אומרת שלומית הייתה, פעם, עד שאני באתי וסחטתי לה כל טיפת ספונטניות מהחיים. היא רצתה הודו ואני תפסתי את הילדה אחרי צבא ואמרתי לה, עזבי הודו! נוסעים לנויורק. יש שם נייר טואלט.

כמובן שהיא לא סלחה לי מאז וכל פעם שאנחנו רואים איזה ילד הודי רעב בטלוויזיה, או אוכלים איזו פרה, היא מסתכלת עלי בעיני בודהה וצורחת עלי בשלווה קוסמית: אידיוט! עזוב אותי מארצות הברית וקח אותי כבר לאיזה טיול של פעם בחיים. אני רוצה לעשות אומגה מעל הג'ונגל, אני רוצה מדיטציה באשראם מבודד, אני רוצה לרבוץ בערסל מעל חול זהב בתאילנד, אני רוצה שתשכיב אותי עכשיו על חוף ים ושים לי אגוז קוקוס ביד! אבל החול נכנס לטוסיק... ואת בכלל לא אוהבת קוקוס... אז תמלא לי אותו במיץ פטל! אני רוצה להיזרק או שאני זורקת אותך!

אז פעם אחת אמרתי, בסדר, רוצה חופשה חלומית בטבע פראי? יאללה בואי נעוף על זה נלך עד הסוף וסגרתי לנו שלושה לילות בריזורט אול-אינקלוסיב ברפובליקה הדומיניקנית.

"פלמינגואים פראיים מסתובבים חופשי בהביטאט הטבעי שלהם" (צילום: Stock Exchange)

מה? יעד מספר 1 מה קרה לכם? בואנה זה לא צחוק שם יש פלמינגואים פראיים מסתובבים חופשי בהביטאט הטבעי שלהם. אין יותר אקסטרים מזה.

שלומית נאנחה ואמרה שזו התחלה טובה ובשביל שיעלה הביקיני היא פצחה בדיאטת חסה מטורפת שכוללת בעיקר בהיה בעלי חסה תוך כדי שתיית מים. אני לעומת זאת התחלתי במרתון אכילה כפייתית רק למקרה שטרוריסטים יחטפו אותנו ליערות הגשם בדומיניקה הרפובליקאית ונאלץ להתקיים על תולעים ובוץ.

אחרי שנחתנו בשדה התעופה, יצאנו החוצה לחפש כלי תחבורה שיקח אותנו למלון. הסברתי לשלומית שכאן זה מדינת עולם שלישי ויהיה לנו מזל גדול אם נצליח לתפוס עגלה עם סוסה שתוכל להביא אותנו עד לגשר הסולמות הארור מעל נהר החורחה הקטלני, שם נוכל להקים מחנה לילה ולחצות את המעבר השכם בבוקר, בזמן שהתנינים ישנים. שלומית אמרה שאולי עדיף ללכת בעיקבות השלט TAXI.

ואכן, לשמחתי הרבה מצאנו בחוץ את חוזה שהבטיח להסיע אותנו לריזורט. ביקשתי משלומית שתזוז ותביא לי לטפל בנושא התשלום. המקומיים, כידוע, אוהבים להתמקח. זה עניין תרבותי יותר מאשר כלכלי ולכן למדתי מקרוב את האומנות בשבועות שקדמו למסע. אחד החוקים הבסיסיים ביותר הוא לתת לבעל הסחורה להציע את המחיר הראשוני ובכך להימנע מהערכה שגויה ורק אחר כך להתחיל במשא ומתן. הסתכלתי לחוזה בלבן של העיניים כמו צ'ארלס ברונסון ב"היו זמנים במערב" וסיננתי מבין שיני "כמה?" השמש הקאריבית הכתה על ראשנו ולרגע היה נדמה כאילו דומיה מוחלטת השתוררה בשדה התעופה הומה האדם. חוזה לא התמהמה והכריז בבטחה "45 דולרס!" ואני מיד אמרתי "אוקיי. פלוס טיפ".

התיקים נשמטו מידיה של שלומית ההמומה שבלי לחשוב פעמיים הביא לי כאפה מאחורי האוזן. מה את רוצה?? זה עם טיפ! זה עם טיפ!!

אחרי נסיעה ארוכה הגענו ליעד ושילמתי לחוזה 50 דולר בגלל שהוא לא הסגיר אותנו לברוני סמים דרום אמריקאים חסרי רחמים. מה עושים? שאלתי, ושלומית אמרה לשים בגד-ים, הולכים להשתזף. אמרתי לשלומית שלא השתזפתי מאז הפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא שיניים שעשה לי את האולטרא-סגול הזה בסתימה. לא עזר. אחרי עשר דקות מצאתי את עצמי שרוע בצילו של עץ קוקוס כמו לוויתן שנסחף ליבשה ונתקע בעץ. זה קורה כל הזמן.

שלומית הוציאה מהתיק קרם הגנה 15. אני הוצאתי קופסאת חומוס אחלה חצי קילו. אני לא לוקח צ'אנסים! אמרתי בזמן שכיסיתי את גופי בממרח הקריר. את יודעת כמה השמש מסוכנת?? ככה וככה היום הראשון עבר בסדר, כולל צ'יפופולמורל, אירובי בבריכה וריצת מאה מטר בופה. ביום השני ירדנו לחוף מעונן. שלומית אמרה שאין שמש אז לא צריך לדאוג ואני הנחתי את המסבחה בצד. אחרי שעתיים של רביצה תחת שמים אפורים שלא היו מביישים גם את כיכר פיקדילי, החלטנו לקום לחדר. את היומים הנותרים בילינו על המזגן בשירת "שריפה אחים שריפה". מסתבר שלא צריך שמש בשביל להישרף. מספיק להיות מטומטם. תשאלו את מל גיבסון.

את כל ההתנסויות האלו לקחתי בחשבון כאשר ישבנו לתכנן את ספרינגברייק 2011. התוכנית כבר מוכנה – סיור יקבים בנאפה וואלי. נסיעה רגועה בכביש אחד דרומה. התפעלות מיופיו של ביג סר. לובסטר במונטריי. פילהרמונית בהיכל דיסני. אז קנינו זוג כרטיסי טיסה לסן חוזה.

- רגע שלומית... סן חוזה קליפורניה, כן?

- מה? למה יש עוד אחד?