הם הכירו באפליקציה, ובימים האחרונים דיברו כל יום, כל היום. היא סיפרה לו על הילדים שלה, הוא שלח לה תמונה של הכלב שלו, הם גילו שהם חולקים את אותו הומור, אוהבים את אותם מקומות ואת אותו סוג מוזיקה. כבר היו להם הבדיחות הקטנות שרק שניהם מבינים. לפעמים אפילו נזרק לאוויר איזה "טוב, לשם כבר נטוס ביחד", שנאמר בצחוק. אבל גם קצת לא.
בבוקר היא התעוררה ולא הייתה ממנו הודעה. בהתחלה היא לא ייחסה לזה משמעות. "אמרתי לעצמי שהוא בטח עסוק". ואז הגיע הלילה, והיא עדיין לא שמעה ממנו מילה. גם למחרת הוא לא כתב לה, וגם לא ביום שאחרי. הבחור הזה שהיא כבר התחילה לחבב, נעלם.
בהתחלה הגיע הכעס. באמת? ככה נעלמים? איזה חוסר כבוד. מה נסגר איתו? אבל לאט לאט הכעס שינה כיוון. במקום לחקור אותו, היא התחילה לחקור את עצמה. אולי התלהבתי יותר מדי? אולי אמרתי משהו? אולי הוא ראה תמונות שלי ברשתות וירד לו ממני? אחר כך הגיעה השאלה הכואבת מכולן: אולי כל מה שחשבתי שהיה בינינו היה בעצם רק אצלי?
בקליניקה אני פוגשת גם את הצד השני של התופעה: לא פעם, כשמדברים על הדרך שבה קשרים מסתיימים, עולה גם הבחירה פשוט להיעלם. מאחורי הבחירה הזאת לא תמיד עומדת אדישות. לפעמים עולה דווקא הקושי להיות זה שמסיים, לשאת את האכזבה של האדם שמולי או להתמודד עם השיחה שתגיע אחר כך.
באחת הפגישות, מטופל סיפר לי על אישה שיצא איתה פעמיים. אחרי הדייט השני הוא הבין שהוא לא רוצה להמשיך. למחרת היא כתבה לו שהיה לה כיף והיא תשמח לראות אותו שוב. הוא ראה את ההודעה ולא ענה. לא היה לו נעים להגיד לה שהוא לא מעוניין, אז הוא אמר לעצמו שיענה לה אחר כך. עברו כמה שעות, אחר כך יום, וכשהגיעה ממנה הודעה נוספת כבר היה לו קשה יותר לענות. עכשיו הוא לא רק היה צריך לומר לה שהוא לא מעוניין, אלא גם להתמודד עם העובדה שלא ענה עד עכשיו.
ככה, לפעמים, נוצרת תופעת הרשת המגונה המכונה 'גוסטינג'. לא תמיד מדובר בהחלטה מודעת להיעלם. לפעמים זו סדרה קטנה של הימנעויות: "לא נעים לי". "אענה אחר כך". "עכשיו עוד יותר לא נעים לי". ובסוף קל יותר להמשיך לא לענות מאשר לחזור.
פרדוקס הפגיעה: הניסיון לא לפגוע רק מגדיל את הכאב
מחקרים שבהם ראיינו אנשים שעשו 'גוסטינג' מצאו כמה סיבות שחוזרות על עצמן: הימנעות מעימות, חשש מהתגובה לדחייה, תחושה שבשלב מוקדם של ההיכרות הם אינם חייבים הסבר, וגם הקלות שבה המרחב הדיגיטלי מאפשר פשוט להפסיק לענות.
מחקרים על היכרויות אונליין מצאו משהו מעניין: ככל שאנחנו נחשפים ליותר אפשרויות, אנחנו לא בהכרח נעשים פתוחים יותר - לפעמים דווקא להפך. שפע האפשרויות עלול לגרום לנו לדחות יותר ולחפש מה לא מתאים באדם הבא
יש כאן פרדוקס. לפעמים אדם אומר לעצמו שהוא לא רוצה לפגוע, אבל עצם ההיעלמות רק מגדילה את עוצמת הפגיעה. לתוך כל זה נכנס גם עולם ההיכרויות הדיגיטלי. אפשר היום להכיר אדם שאין לנו איתו אף חבר משותף, לדבר איתו באינטנסיביות, להיחשף ולהתקרב, ובאותה קלות כמעט להיעלם מחייו, כשבמקביל, האפליקציה ממשיכה להציע עוד ועוד אפשרויות חדשות.
מחקרים על היכרויות אונליין מצאו משהו מעניין: ככל שאנחנו נחשפים ליותר אפשרויות, אנחנו לא בהכרח נעשים פתוחים יותר - לפעמים דווקא להפך. שפע האפשרויות עלול לגרום לנו לדחות יותר ולחפש מה לא מתאים באדם הבא. וזה אומר משהו מעניין על העולם שבו אנחנו מכירים היום: כשנדמה שבכל רגע מחכה עוד אפשרות במסך הבא, קל יותר לעבור הלאה, ולפעמים לשכוח שבצד השני של ה"אופציה" נמצא אדם בשר ודם.
גוסטינג. הוא נעלם, אבל השאיר אותי עם אלף שאלות
(צילום: shutterstock)
לפעמים שואלים אותי אם אפשר לדעת מראש שמישהו יעשה לנו גוסטינג? אז הלוואי שהייתה קיימת רשימה כזאת. כמה סימנים שאפשר לזהות בהתכתבות או בדייט הראשון ולדעת: האדם הזה הולך להיעלם. אבל לצערנו, אין כאלו סימנים. נכון להיום אין "פרופיל של גוסטר" שמאפשר לנו לזהות אחרי כמה ימים של היכרות מי עתיד להיעלם, וגם אין כיום דרך תקשורתית מבוססת שידוע כי היא מפחיתה את הסיכוי שמישהו יעשה לנו גוסטינג.
וזה אולי אחד הדברים המתסכלים בתופעה הזאת: לפעמים באמת אין סימן מקדים. יכולה להיות התכתבות טובה, התעניינות הדדית, אולי אפילו דייט שהרגיש מצוין - ואז האדם פשוט נעלם.
מה קורה לנו כשמישהו נעלם?
מחקרים על גוסטינג מצאו שהחוויה עלולה לערער צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, בהם תחושת שייכות, ולפגוע בערך העצמי שלנו. במחקר שפורסם ב-2025 נמצא שגם גוסטינג וגם דחייה מפורשת מכאיבים, אבל אחרי גוסטינג התגובה השלילית נמשכה זמן רב יותר וההתאוששות הייתה איטית יותר.
כי כשאין הסבר, הראש מתחיל לחפש אחד. למה הוא נעלם? מה השתנה? מה עשיתי? איפה טעיתי? ההיעלמות של אדם אחר הופכת בקלות לשיחה שלנו נגד עצמנו. לא קיבלנו מידע, אז התחלנו לייצר הסברים. אולי הייתי יותר מדי. אולי פחות מדי. אולי אמרתי משהו. אולי כל מה שהרגשתי היה רק בראש שלי.
עם השנים שמתי לב למשהו שאני פוגשת גם אצל מטופלים וגם בעצמי: כשמשהו נגמר בלי הסבר, אנחנו מחפשים תשובה. אנחנו מספרים לעצמנו שאם רק נבין למה, נוכל סוף-סוף להמשיך הלאה. וזה בכלל לא ייחודי לדייטינג. חברה שהייתה קרובה ופתאום התרחקה, מקום עבודה שסיים איתנו את הדרך ולא באמת הסביר מדוע, קשר משפחתי שנקטע - כמעט בכל מערכת יחסים שנגמרת בלי סוף ברור, מופיע אותו דחף: רק תסבירו לי מה קרה.
להפוך את סימן השאלה לנקודה
ואז הבנתי משהו ששינה עבורי את הדרך שבה אני מסתכלת על החוויות האלה: אני לא צריכה לחפש את התשובה אצל האדם שנעלם. אני צריכה לחפש את הסגירה אצלי. נכון שאנחנו רוצים שמי שהשאיר את סימן השאלה יהיה גם זה שייתן לנו את הנקודה, אבל לא תמיד הוא יעשה את זה. לכן שווה שאנחנו נשים אותה בעצמנו.
כאן חשוב לעשות הבחנה. אם החלפנו כמה הודעות קצרות ושטחיות באפליקציה ומישהו הפסיק לענות, לא כל אינטראקציה כזאת דורשת סגירה. אבל כשכבר נוצרה היכרות - בהתכתבות משמעותית או אחרי דייט, והייתה תחושה שיש כאן משהו שממשיך, ההיעלמות משאירה אחריה סימן שאלה.
שירלי גרייפנרצילום: אלבום משפחתיבמקרים כאלה אני בוחרת לא להשאיר את עצמי תלויה בו. אני מעדיפה לשלוח הודעה אחת פשוטה: "היי, אני מבינה שזה פחות מתאים. היה נעים להכיר, מאחלת לך בהצלחה". לא "למה נעלמת?", לא "עשיתי משהו שפגע בך?", לא הודעה שנועדה לגרום לו להתחרט ולא ניסיון אחרון לפתוח מחדש את הקשר. פשוט הודעת סגירה. לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי להפסיק לחכות לאחת.
לפעמים הדבר שהכי משחרר אותנו הוא לא התשובה שחיכינו לקבל, אלא ההחלטה להפסיק לחכות לה
הודעה כזאת קודם כל מפסיקה את ההמתנה. אני כבר לא נמצאת ב"אולי הוא יכתוב בערב", "אולי מחר", "אולי קרה משהו". מבחינתי, אני מגדירה את המציאות: הוא לא זמין ואני ממשיכה הלאה. הודעה כזאת גם מחזירה לי את הקול שלי. אני לא יכולה לשלוט בדרך שבה אדם אחר בחר להיעלם, אבל אני כן יכולה לבחור איך אני רוצה לסיים את החלק שלי בסיפור.
והכי חשוב: הודעה כזאת מאפשרת לי לעשות סגירה, גם אם האדם שמולי לא בחר לתת לי אחת. אם הוא יבחר לענות - זו כבר הבחירה שלו. אבל הסגירה שלי כבר לא תלויה בזה.
יכול להיות שלעולם לא נדע למה מישהו נעלם. וזה קשה. גם לא תמיד נוכל לבחור איך אנשים יוצאים מהחיים שלנו, ולא תמיד נקבל את השיחה, ההתנצלות או ההסבר שהיינו רוצים לקבל. אבל אנחנו כן יכולות לבחור לא להישאר בתוך סיפור שמישהו אחר לא בחר לסגור. לפעמים הדבר שהכי משחרר אותנו הוא לא התשובה שחיכינו לקבל, אלא ההחלטה להפסיק לחכות לה.
שירלי גרייפנר היא עובדת סוציאלית (MSW), עוסקת בטיפול פרטני וזוגי
