הסבתא של בן הזוג שלי, שכולם קוראים לה בחיבה מאמא, הזמינה אותנו לארוחת גורמה מרוקאית, עם סלט שומר לימוני, סלט מטבוחה עסיסי, דגי טונה בפול טרי וכוסברה, מעדן שלא היה מבייש שום מסעדת גורמה ועוף בכורכום עם אורז לבן ופרסה מאודה. הכל היה מדהים אבל כולם פשוט נפלו מטעמה של הפרסה. "זה לא בעיה להכין, חביבתי", היא אמרה והחלה להפליג בתיאורים והסברים שסחררו את הראש. לנו היא הכינה פרסה מאודה עם קורקבני עוף נימוחים. אבל את החלק של איך מנקים, מכינים, מבשלים (בסיר לחץ) קורקבנים ומוסיפים לפרסה כבר לא היה לה כוח להסביר והאורחים כבר כולם חיכו לתה עם נענע. "אבל זה טוב בלי קורקבנים, עם זה יותר מפואר", היא נחמה אותי.
