"רק רגע, אשים את מכשיר השמיעה", אומרת מ' בתחילה - וזה היה המשפט האחרון שאיכשהו רמז על גילה. מכאן והלאה היא עשתה בנג'מין באטן, רק הלכה והצעירה עם כל מילה.
"אז איך הסכמת?", אני שואלת אותה. מולי פרושות תמונות העירום שלה, ענוגות ואמנותיות, מסתירות וחושפות בדיוק במינון הנכון. "הרפתקה", היא יורה. "אני נורא סקרנית, ודבר כזה עוד לא עשיתי".
שבועיים עברו לפני שהסכימה ללכת על זה – להיחשף בעירום מלא מול הצלמת טלי נחשון דג. בגיל 85. "אני מאוד ביישנית", היא מעידה על עצמה, "אבל אחרי דקות ספורות עם טלי לא התביישתי, הכול נעלם והייתי כחומר בידיה".
"הכוונה הייתה להראות את הגוף המבוגר כמו שהוא, עם כל הפגמים", אומרת נחשון דג, שצילומיה, שכללו נשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהן, זכו במקום השני בתחרות "חשיפה ארוכה" שיזמו PHOTO IS:RAEL עם ג'וינט-אשל. "היה לי חשוב להראות את הכתמים, הקמטים, השיער האפור, העור הנפול. רציתי להציב מראה מול הפנים ולגרום לאנשים להתמודד. מצאתי שהנשיות עדיין קיימת, והרבה, גם בגיל הזה. הנשים האלה עדיין תופסות את עצמן כנשים, עם תשוקות, רצונות ואהבות.
"באופן מפתיע רוב הנשים שפניתי אליהן הסכימו, הבינו שמדובר במשהו בעל משמעות. השתדלתי שזה לא יהיה יותר מדי חושפני. חשבתי שאם יהיה ממש עירום מלא זה עשוי להסיט את תשומת הלב מהנושא, ולא רציתי שאנשים יתעסקו רק בעירום כהווייתו אלא ברעיונות שיש מאחורי העבודה. לכולן גם היה סיפור מעניין מהעבר, ואני הרגשתי שעם הורדת הבגדים התקלפו גם המחסומים".
אז מ' התמסרה לעדשה. לילדיה לא סיפרה על ההרפתקה, רק לנכדתה, שתיכף זיהתה את סבתא בתמונה שבה נראה בעיקר הגב. עד לפני כמה שנים היא לא העלתה על דעתה להצטלם בעירום, מתוך התחשבות בבן-זוגה משה: "הוא היה איש מאוד פתוח, אפשר היה לדבר איתו על הכול והוא היה כל כך רנסנסי", היא מספרת, "אבל הייתי מרגישה שזה מאוד קשה לו. אם הייתי מתעקשת הוא היה מסכים, אבל לא הייתה לי סיבה להתעקש. היו דברים שהיה לי חשוב ועשיתי למרות התנגדותו, אבל לפעמים ההתנגדות שלו דווקא עזרה לי להבחין מה חשוב ומה לא. כי הכול מסקרן אותי, ואז הייתי מתפזרת, אבל כשנתקלתי במשהו שרציתי באמת אמרתי 'את זה אני מוכרחה, ייהרג ובל יעבור'. מאוד עזרה לי ההתנגדות שלו. אני צריכה להגיד את זה לזוגות נשואים – שלפעמים מה שנדמה להם שהורס להם את החיים, יש לו ערך גדול".
כעת, משחלפו כמה שנים מאז מותו ב-2005, תפסה תעוזה. "אה, רגע, עכשיו אני נזכרת", היא קופצת פתאום, "וואלה - בפריז התפרנסתי מלדגמן עירום. ולא הייתה עם זה שום בעיה. 50 איש יכלו להיות סביבי ולצייר, וזה היה כל כך מקובל שלא הרגשתי מזה שום דבר".
זה קרה בשנות ה-50, כשנסעה לפריז לשנתיים וציירה. אחר כך למדה בבצלאל ומאז לא עסקה עוד באמנות. היא בכלל רצתה עשרה ילדים. בסוף החיים תכננו אחרת ויצאו רק שניים. כל חייה עבדה כמורה טיפולית בשיטת אלבאום, ולא הפסיקה לעבוד עד גיל 79. פיסות האישיות שלה מתחברות אט-אט לאורך השיחה, מצליחות לצייר דיוקן מעורר השתאות, ופתאום השאלה מה גורם לך להצטלם בעירום בגיל 85 הופכת עקרה. כי זו לא החלטה אחת אמיצה - כל חייה הם החלטה נועזת לחיות אחרת, להיות אחרת. צילומי עירום בגיל השלישי הם רק עוד מטבע שקוע באדמה בדרך למכרה הזהב, שיעור באיך מזדקנים בלי להזדקן.
"בגלגול הבא", היא פוסקת, "אהיה רקדנית". כך החליטה, ונראה שלאף אחד, כולל אלוהים, אין יכולת מיקוח. "את לא רואה איך אני מדברת עכשיו, כל הגוף שלי כמו ילד, הכול מתנועע". יש לה המון לספר – על פמיניזם, על פסיכולוגיה, על הגוף ועל המוח ועל אהבה – והזמן לא מספיק. "אני לא יכולה נגיד ללכת לשכנה לשתות קפה, אין לי סבלנות לזה. אין לי זמן", היא מבהירה. כבר לא נשאר לי זמן לבזבז על דברים לא חשובים".
ומהם דברים כן חשובים?
"רעיונות חדשים, למידה חדשה, משהו שיפתח אותי, לעבוד על עצמי. אני נורא חופרת לעצמי, כל מיני תכונות שאני צריכה לעדן ולשפר. ולתרום. את יודעת מה, הנושא שהכי קשה לי זה העניין של להיות נחוצה. אף אחד כבר לא ממש צריך אותי, וזו נקודה ממש קשה. אני חושבת שזה הדבר הכי קשה לזקנים. הייתי נורא רוצה שיסכימו לשמוע אותי, לספר למשל מה אני לומדת על המוח, חידושים מדהימים שמסבירים כל כך הרבה דברים".
עד כמה את נוסטלגית?
"אני תמיד חושבת לאן עכשיו אני מתפתחת, הפסקתי לטפל, אז מה הפאזה הבאה שלי בחיים? חשבתי שאולי אני אכתוב כי אני כל כך מלאה ידע וחוויות, אז הלכתי לקורס לכתיבה יוצרת, אני מחפשת מה עוד אעשה בחיים. נכון שזה מצחיק, כי נשארו לי רק 15 שנים".
יש לה תפיסה ברורה מאוד לגבי נשיות, ורוחה מיד מתלהטת כשסערת ירון לונדון, שסיפר כי נגע בשד של אישה שאחזה בבטנו, עולה בשיחה: "מה אתן מקשקשות, נשים, תפסיקו עם ה'מי טו' הזה", היא נחרצת. "יש קונטקסט שהוא הטרדה מינית ויש כזה שהוא לא הטרדה מינית. ההתנהגות של האישה הזאת כל כך גסת רוח וחצופה – לגעת לגבר זר בבטן רק כי נראה לה שהיא מכירה אותו וראתה אותו בטלוויזיה, ועוד להגיד לו מילות ביקורת! מי שם אותה? זו לא הטרדה מינית? מגיע לה בהחלט שהוא ייגע לה בשד, זה ממש שווה ערך לנגיעה שלה בבטן שלו. שלא יצעקו כל הפמיניסטיות. הן ממש הורסות לנו את החיים, אנשים כבר מפחדים לפלרטט. יש תמיד מתח בין נשים לגברים, וזה חלק מהחיים וזה שמח. אני כועסת על כל הפמיניסטיות המטומטמות האלה שצורחות על ירון לונדון. באיזו רשות היא נגעה לו בגוף בכלל? מה זה הדבר הזה? ולו אסור להגיב?"
ושלא יהיו ספקות באשר להשקפתה: "אני פמיניסטית כבר 85 שנה", היא אומרת, ומביעה סלידה מפרשת אייל גולן: "זה מזעזע, זה מחריד. המלחמה הזאת מוצדקת. אבל צריך לשמור על מידה. מנהלים מפחדים לנהל שיחה עם עובדת שלהם, רק עם הדלת פתוחה ועוד מישהו בחדר, הם לא ייכנסו למעלית כשיש שם רק אישה אחת. איך אפשר לחיות ככה?"
אבל את לא חושבת שצריך להגיע לקיצוניות בשביל למצוא אחר כך את האמצע?
"שאלה מצוינת חמודה. ההורים שלי הגיעו לארץ ב-1906 בשביל להקים כאן משהו חדש, וכל אנשי העלייה השנייה עם הרעיונות הסוציאליסטיים שלהם לשנות את הדברים הישנים ולנסות חדשים. וזו מהפכה ענקית, מהעיירות הדתיות הקטנות במערב רוסיה. אז נכון, אם אני מסתכלת על ההיסטוריה אני רואה שכל מהפכה הולכת לקיצוניות ואחר כך מוצאת את האיזון. זה כמו לפתוח צנצנת שלא נפתחת - את משקיעה את כל הכוח שלך, את לא יכולה לעשות את זה בעדינות, ואז הכול נשפך לך בפרצוף, את מפעילה כוח מוגזם כי אחרת אי אפשר לעשות שינוי. אז אני עכשיו מטפטפת שצריך להתחיל למצוא את האיזון. כי זה מוצדק ונכון, וצריך להמשיך להילחם.
"אני גדלתי בקיבוץ", היא ממשיכה, "ושם להיות אישה שווה זה אומר להיות שווה לגבר. מה זה הדבר הזה? זה מפוצץ אותי מכעס. אישה עובדת כמו גבר בשדות. ועכשיו נותנים לבנות שמות של בנים. אני מתפוצצת מזה. אמרתי לאחת הילדות, 'אבל השם שלך זה שם של בן'. אז היא אומרת, 'ההורים שלי נתנו לי שם של בן כדי לשדר לי שאני חזקה ויכולה'. היא לא קלטה איזה אבסורד היא אומרת, שצריך להיות כמו בן כדי להיות מסוגלת לעשות מה שאת רוצה בחיים".
מה זה אומר מבחינתך להיות אישה?
"יש מוח נשי ומוח גברי. זה הכול על הרצף. זה לא דיכוטומי. יש נשים יותר גבריות וגברים יותר נשיים. הסינרגיה של תפיסה גברית ותפיסה נשית עושה נפלאות. אלוהים ברא אותנו זכר ונקבה. רק כשאנחנו זכר ונקבה יחד, משתפים פעולה, אנחנו בשיא היכולת האנושית שלנו. ויש הבדל בין נשים לגברים, ואנחנו צריכות לפתח את הנשיות. היכולת שלנו להילחם את המלחמות שלנו היא לא בדרכים גבריות. כל אישה בזוגיות יודעת כמה היא יכולה להשיג בחנדלאך ובכל מיני דרכים נשיות, הגונות או לא הגונות. בדברי נחת ומנוחה אנחנו משיגות מה שגברים צריכים להשיג באסרטיביות ובעוצמה".
השפתיים של מ' אדומות באופן טבעי. כך היא מעידה כשאני שואלת אותה מה דעתה על איפור וטיפוח הגוף, ובכלל על תרבות הניתוחים הפלסטיים הרווחת. גם כאן תשובתה מלאה כל כך במודעות גופנית, עתירת נשיות חזקה ובטוחה, כזו שאפשר רק לייחל ליום שבו עוד נשים, ואנשים בכלל, יאמצו אותה כתפיסת חיים: "קווי הפנים שלי ממש לא יפים. אני מצטלמת איום ונורא, אני לא פוטוגנית בפנים. משה בעלי היה מוציא צילומים יפהפיים ממני, כשלא ידעתי שהוא מצלם. אבל הרגשתי דרך הצילומים שהוא מאוד אוהב אותי. כמעט אין לי סנטר והפרופיל שלי נורא מכוער, אבל אני אישה יפה כי אני שופעת חיים, מאירת פנים, כי אני אדם שופע טוב ושמחה. אני אדם שלם, ואנשים אומרים שאני יפה.
"אני לא צריכה לעשות שום דבר עם הפנים שלי. אני מקומטת, יש לי סנטר כפול, פעם הדבר הכי יפה בגוף שלי היה הצוואר – גבוה וחטוב, ועכשיו הוא לא. אבל אני שוכחת את זה. זה לא רלוונטי, לא מעסיק אותי איך אני נראית. אולי אני קצת מגזימה כי גם אין לי סבלנות להתחיל לקנות בגדים. אני לא רוצה שמשהו יגביל את התנועות הספונטניות שלי, ללכת על עקבים לא בא בחשבון. אני צריכה ללכת חופשייה עם צעדים גדולים, לקפוץ ולרוץ, לא צריכה קביים. מה, השתגעתי?"
