יפן, 25 נובמבר 1970. הסופר-מחזאי-משורר המוערך, הפופולרי והשנוי במחלוקת יוקיו מישימה, שהקים צבא פרטי שלוש שנים קודם, זומם לחולל מהפכה ולהשתלט על צבא יפן. מישימה, לאומן ימני קיצוני, סבר שהמיליציה שהוא כונן - אגודת המגן, היא היחידה שראויה להגן על הקיסר. הוא נכנס ביחד עם ארבעה מאנשיו לבסיס של הצבא היפני במרכז טוקיו - מפקדת הפיקוד המזרחי, בתואנה שהם באו לבקר את המפקד. החבורה הצליחה להיכנס, קשרה את המפקד לכיסא, לקחה אותו כבן ערובה והתבצרה. מישימה, שהצטייד במניפסט מוכן ובכרזות המפרטות את דרישותיו, יצא למרפסת ופנה לחיילי צבא יפן, שהתאספו למטה. למרות ניסיונותיו לשכנע את החיילים להצטרף אליו, הוא רק הצליח לעצבן אותם.
מישימה: העימות האחרון – טריילר
ניסיון ההפיכה נכשל ומישימה בן ה-45 החליט לסיים את חייו בריטואל הנקרא ספוקו (חריקירי) - התאבדות טקסית של חיתוך הבטן באמצעות פיגיון, הלקוחה מעולם הערכים של הסמוראים שהעדיפו לשים קץ לחייהם מאשר להיות מובסים על ידי האויב וליפול בידיו. מישימה החליט למות בכריתת ראש, ועוזרו (יש יאמרו מאהבו) נקרא למשימה, אבל הוא התקשה לערוף את ראשו של מפקדו הנערץ. אחרי שלושה ניסיונות, חבר אחר של המיליציה ערף את ראשו של מישימה. האירוע שודר בטלוויזיה היפנית והותיר את אומת ארץ השמש העולה בתדהמה. "אפילו פרסמו את תמונות הראש הכרות בעיתונים. האנשים שראו את התצלומים הללו בעיתונים ועקבו אחר הסיקור בטלוויזיה של האירוע הדרמטי הזדעזעו עד עמקי נשמתם. גל הלם פקד את יפן", מספר קיסוקה טויושימה, במאי הסרט התיעודי "מישימה: העימות האחרון", בריאיון זום שנערך לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל המקוון של סינמטק ירושלים, "אקי-נו: פסטיבל קולנוע יפני".
"לדעתי מישימה רצה בסופו של דבר להגיע לארמון הקיסר. משום שלא הצליח הוא החליט להתעמת עם הצבא. הרשויות לא ציפו שמשהו כזה יקרה, בגלל שהצבא של מישימה לא היה ארגון גדול או חשוב מספיק. יתרה מכך, מישימה כל הזמן איים שהוא יתאבד ולכן לא לקחו אותו ברצינות. הבחירה של מישימה להתאבד בספוקו שנאסר רשמית ב-1868, הותירה רושם אדיר על המדינה כולה. לאור זאת, שמו של מישימה ביפן הפך למונח נרדף למוות".
ב-1969, שנה וחצי לפני אותה טראומה לאומית, מישימה, שהיה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל, הגיע לקמפוס של אוניברסיטת טוקיו, כדי להשתתף בעימות אינטלקטואלי מול אלף סטודנטים שמאלנים וליברלים, שהתנגדו לדעותיו. כשם שבעולם התחוללו בשלהי הסיקסטיז הפגנות סטודנטים ותנועות מחאה, גם יפן חוותה גל של שביתות ומהומות סטודנטים בדרישה לסיים את המלחמה בווייטנאם. הסטודנטים אף דרשו לשנות את מערכת ההשכלה הגבוהה. "אחרי שיפן הפסידה במלחמת העולם השנייה וארה"ב השתלטה עליה, היא גם שינתה את חוקת המדינה. מישימה לא יכול היה להכיל את זה ורצה לשכנע במילותיו את העם היפני לשנות את החוקה בחזרה, כך שהיא תשרת את טובת העם. מישימה גם פחד מעליית הקומוניזם ביפן, ולכן הקים צבא משלו במטרה להילחם בקומוניזם הגואה".
טוישימה מספר שבעימות הכול היה פתוח - שני הצדדים, ימין ושמאל החליפו דעות, בצורה מכבדת. מישימה נהנה גם לעקוץ את הסטודנטים. "העימות היה עלול להסתיים באלימות, לו רק המשתתפים היו רוצים בכך - אבל זה לא קרה. כל המשתתפים דיברו בשיא הרוגע, ברציונליות אין קץ, ומישימה ברר את מילותיו בקפדנות. ראו שהוא רצה יותר מכל שהצד השני יבין אותו ויזדהה. הוא לא שאף רק להביע את דעתו אלא גם לתקשר עם הצד השני, כך שיבינו מאיפה הוא בא ולמה הוא חושב ככה".
העימות שהפך למיתולוגי תועד וחלקים ממנו אף הגיעו בשנים האחרונות ליוטיוב, אבל רוב החומרים נחשבו לאבודים. "מנחה העימות היה חבר בארגון הסטודנטים של אוניברסיטת טוקיו, והיו לו קשרים עם אחד העיתונאים מתחנת השידור של טוקיו (TBS). אז הוא יידע את העיתונאי טטסוהירו טוֹנֶה על העימות וזה הגיע עם מצלמת 16 מ"מ והצליח לצלם את האירוע כולו", אומר טויושימה. "למחרת שודרו בטלוויזיה רק החומרים הסנסציוניים, למשל הרגע שבו מישימה מדבר על כמה הוא מעריץ את הקיסר היפני. דבריו נתפסו כנאום הסתה המכוון לסטודנטים. הוא גם רמז על כך שתכף יסיים את חייו. במהלך השנים, אנשים שכחו שתיעוד של העימות קיים בפילם. אני דווקא הייתי מודע לדבר קיומו של הפילם האבוד. ב-2019 החומרים האבודים נמצאו. טטסוהירו העיתונאי הצליח למצוא את החומרים ומאחר והכרנו והיינו מיודדים, הוא התקשר אליי והזמין אותי לביים סרט דוקומנטרי, שיסתמך על הצילומים שלו".
טויושימה שנולד שנה אחרי מותו של מישימה והתמחה במגוון ז'אנרים, כולל קומדיות ומותחני אימה, מצא את עצמו צולל תוך עולמו המרתק והסבוך של איש הניגודים וגם יצא לפגוש את גיבורי העימות. "בבתי הספר ביפן מלמדים את הספרים של מישימה, אבל לא מלמדים על חייו ומותו כי זה לא נתפס נושא רלוונטי לחינוך". מעיד טויושימה. "החיים של מישימה גם נתפסים סנסציוניים מידי, מכדי שילמדו עליהם. אז רצינו להעביר את ההלם שחוותה יפן מהספוקו של מישימה לדורות הצעירים, שנולדו אחרי מותו".
מה הדבר הכי מפתיע שגילית במהלך עשיית הסרט, שגרם לך לשנות את היחס למישימה?
"הרושם שהיה לי על מישימה לאורך השנים היה הרושם המקובל: יוצר שרצה תשומת לב והכרה, אינטלקטואל ימני שהקים לעצמו צבא וגם שהוא שיחק בכמה סרטים. אבל לאחר שראיתי את תיעוד העימות נוכחתי לראות מישימה אחר - אדם מצחיק ושמח. הופתעתי לטובה. ראיינתי 13 מרואיינים וחצי מהם היו בעימות עצמו ושמעו את הנאום של מישימה. חלקם האחר הכיר את מישימה אישית, ובנוסף היו חוקרים שהתעמקו בדמותו. לאחר שיחה עם כולם גיליתי צדדים שונים באישיותו, והופתעתי כמה רבדים היו לו. זה מאוד סקרן וריתק אותי ורציתי להראות לצופים את ההומור ושמחת החיים שלו".
למה לדעתך מישימה הפך לאייקון ביפן ולדמות שמרתקת אליה אנשים רבים עד היום?
"לא מעט אנשים קראו את הספרים והשירה שלו וידעו להעריך את יצירתו. מעבר לזה, מישימה גם התעסק בבודי-בילדינג והצטלם למגזינים שונים - הוא אפילו הופיע כמעט בעירום במקבילה היפנית למגזין פלייבוי. כך שלמישימה היו בתקופתו מעריצים צעירים רבים, אם כי הדור המבוגר יותר לא ראה את פעילותו בעין יפה. איך סופרים נתפסים בדרך כלל? שקועים בין הדפים, אולי משעממים, אנשים מרובעים. מישימה, מנגד, היה אחר, יוצא דופן וייחודי. הוא לא פחד להגיד את אשר על ליבו. הוא היה מוכשר והפך לכוכב. לא היב סופר כמוהו לאורך ההיסטוריה היפנית, אדם עם כל כך הרבה יכולות שהצליח לשבור את הסטריאוטיפ של סופרים".
מישימה נולד תחת השם קימיטקה היראוקה ב-1925. הוא היה ילד נשי וחלשוש, בעוד אביו היה איש צבא קשוח, שונא אדם ורודף נשים. בינקותו, מישימה נלקח מאימו על ידי סבתו המעורערת בנפשה. הסבתא גידלה אותו בחדר חשוך ולא אפשרה לו לשחק או לעשות ספורט. היא גם החליטה לגדל אותו כילדה. בגיל 12 הוא שב לבית הוריו והחל לכתוב, למרות התנגדות אביו. בגיל 15 הוא הצטרף למערכת של עיתון ספרותי נחשב. מישימה ניסה גם להשיל את הנשיות שכפתה עליו סבתו והחל לפתח את גופו ולבלות עם נערים. ב-1948 הוא פרסם את הרומן הראשון שלו, "וידויה של מסכה" האוטוביוגרפי, כשהוא בן 23 בלבד. הספר תורגם לאחרונה לעברית ומישימה יוצא בו למעשה מהארון. אפשר למצוא בו פנטזיה ארוטית קניבלית ותיאורים של סצנות סאדו-מאזו.
ביפן השמרנית וההומופובית, המדחיקה ולא מחצינה, מישימה העז ליישם את התשוקות ההומוסקסואליות שלו, אבל נאלץ לעטות מסכה - הוא ציית למסורת, התחתן והביא לעולם שני ילדים. "מישימה כאמור נהג לעשות באדי-בילדינג וטיפח את הגוף שלו וחקר את היופי של הגוף וגם היה חשוב לו שהמדים של הצבא הפרטי שלו יהיו יפים - בימינו, גישה כזו מקושרת בעינינו להומוסקסואליות, אבל אין הדבר בהכרח אומר שמישימה היה הומוסקסואל במציאות", טוען טויושימה. "ייתכן שמישימה התנסה ביחסים הומוסקסואליים על מנת לכתוב את הסיפורים שלו - הוא רצה לחוות את החוויה ולהתנסות בעולם עליו הוא כתב. בעיניי, נושא הזהות המינית של מישימה אינו חד משמעי. הוא היה אדם מורכב עם צדדים רבים לאישיותו".
אתה סבור שיש קשר בין ההתנסויות שלו לבין המסורת של הסמוראים, לפיה סמוראי מבוגר יכול היה לשכב עם הסמוראים הצעירים ממנו - חניכה מינית שנחשבה נורמטיבית?
"ייתכן. מישימה מאוד התרשם מהסיפור של מיאמוטו מוסאשי, סייף שפעל במאה ה-17 וכתב את 'ספר חמש הטבעות' העוסק באומנויות לחימה ופילוסופיה, ועד היום משפיע, כך שהדבר אפשרי. זו לא המומחיות שלי, כך שאני לא יודע לבטח".
איך היו התגובות ל"מישימה: העימות האחרון"?
"בהקרנת הבכורה נכחו אנשים שהיו חברים בצבא טטנוקאי מצד אחד ונציגי ארגון הסטודנטים של אוניברסיטת טוקיו שהיו בעימות מצד שני. חששתי שיפרוץ ביניהם ריב, אבל בסופו של דבר ההקרנה עברה בשלום וכולם נותרו רגועים. לאחר הצפייה המשותפת, הצופים יצאו מהסרט עם תחושה טובה. החברים בטטנוקאי היו מאושרים משום שהרגישו כאילו פגשו את מישימה עוד פעם אחת אחרונה. מנגד, החברים בארגון הסטודנטים נזכרו באידיאלים בהם החזיקו פעם - הרצון לשנות את העולם. כך יצא שכולם יצאו נרגשים, ואילו אני הרגשתי שהשגנו את המטרה שלנו".
אתה יכול לדמיין את מישימה חי היום בעידן הרשתות החברתיות?
טויושימה פורץ בצחוק. "הממשל של שינזו אבה, שהיה ראש ממשלת יפן במשך שבע שנים עד ספטמבר האחרון, שיקר על ימין ועל שמאל ואיבד את האמון של העם. אז לכן, השוני בין הכנות של מישימה לבין השקרים של אבה כנראה היה מאוד מכעיס אותו. כמו כן, עימותים זה דבר שנפוץ ביפן של ימינו, אבל הם מתקיימים בעיקר דרך הטוויטר ומוגבלים ל-140 מילה. בדרך כלל התוכן של 'העימותים' האלה נשאר ברמה נמוכה וכולל קללות וצעקות. כמובן שהכול נעשה בדרך כלל בצורה אנונימית. אף אחד לא אומר: 'שמי הוא כך, והדעה שלי היא...', ולכן אם מישימה היה חי היום הוא לא היה משתמש בטוויטר. הוא אולי היה פותח פורום משלו ברשת, עליו היה מתנוסס השם שלו בגאון ומישימה היה מזמין את כולם לדבר שם באופן גלוי וגם לא היה לוקח על זה כסף".
ומה מישימה היה חושב על יפן ועל העולם של היום?
"קודם כל הוא היה מרגיש שכולם מזלזלים בחשיבות המילה הכתובה - מבחינתו זה היה מאוד חשוב לברור את המילים בזהירות ובקפידה. אני חושב שהוא היה כועס מאוד על הזלזול הזה. כמו כן, מישימה ראה את עצמו כדמות הראשית בסיפור החיים שלו, אותה הוא סיים כאמור בהתאבדות. זה היה הסוף שהוא כתב. יש שמועות שהוא פחד מהזקנה, מהחולשה, מהסבל, מאובדן השליטה האפשרי בגוף היפה שלו ולכן הוא בחר למות צעיר. אם הוא היה מגיע לגיל מבוגר ייתכן והוא היה דווקא חי בשקט ומוריד פרופיל, כדי לא לחשוף את עצמו בחולשתו".
