- פרק 42-
1962
"מָמָה, בִּיטֶה," מצייצת הקטנה ומושכת בשמלתה.
אילזה מניחה על השולחן שלפניה את ערימת הדפים שבידיה, ונפנית אליה. הקטנה, היא רואה, מחבקת את הספר "מקס ומוריץ" בגרמנית, על שפתיה מרצד חיוך, והבעת פניה כולה אומרת ציפייה לעונג.
קשה לה לסרב לקטנה הזאת, שיש בה שילוב נדיר ולכאורה כמעט בלתי אפשרי של תום ראשוני לצד בגרות שאינה מתיישבת עם גילה הצעיר, של נאיביות ילדית לצד סקרנות אינטלקטואלית, אם אפשר לכנות זאת כך בגילה ומשיכה להומור שחור ופרוע.
בינה לבינה היא מודה שגם היא שואבת לא מעט הנאה מקריאת ספרים באוזניה, בהמחזתם כמעט, בגוני קול שהיא נותנת להם דרור, בהבעות פנים שהיא עוטה על עצמה. יש בכך מבחינתה מידה של חזרה, לא מסוכנת, אל העבר, אל ימים רחוקים בחיים אחרים, כשהיתה יורשת העצר המיועדת בחברה של אביה ונהגה להופיע בפני העובדים, לשעשע אותם ואת ילדיהם.
שרה ברנאר, כינה אותה אז אחיה אלפרד, שעודד אותה להיות שחקנית. אלפרד החולמני. שהאמין עד הסוף בפנטזיות שמילאו את ראשו, שמיאן מאז ולעולם להביט למציאות בעיניים. אלפרד האבוד לנצח, שכה חסר לה.
אלפרד הטיפש. שחשב שמשחק הוא מקצוע נפלא. גם בשבילה. רעיון עוועים, כפי שידעה כבר אז, וטוב עשתה שמעולם לא שקלה אותו ברצינות.
ובכל זאת, ההשתעשעות הזאת עכשיו מאפשרת לה להקיף עצמה שוב בדמויות אהובות שקמות לתחייה בזיכרונה, לחזור ולהיות שוב קצת מי שפעם היתה. בונוס שכולו שלה, במה שנועד לשמח רזונת בת חמש, עם שיער בהיר ועיניים ירוקות חקרניות. ילדה טובה, שקטה ונעימה.
אבל מיותרת.
מי כמוה יודעת.
בנבדל מהגישה המפוכחת ומהתכנון המחושב שהנחו את ליאון ואותה בהחלטה להביא לעולם את נעמי, היא אינה מבינה כלל ועיקר מדוע נעמי ומַתִי הביאו לעולם את הקטנה. ברור לה כשמש שאיש מהם לא רצה ילדים. ובמדינה המשונה הזאת שקמה להם, זאת שנעמי ומתי, וגם ליאון, לחמו כל אחד בדרכו להקמתה, קודים חברתיים ותרבותיים, שדומיהם הנחו אותה במולדתה, היו ונותרו הרבה פחות נוקשים ומחויבים.
חמש שנים היו נשואים קודם להולדת הקטנה. חמש שנים שבמהלכן מעולם לא הביעו בקול רצון בילדים, לא הושפעו מחברים בני גילם שהקימו משפחות סביבם, אפילו ניצלו קשרים לבטל עוּבר שניטע בה בשגגה ועשו בחשאי הפלה. ולא ששינו את עמדתם אחרי אותו אירוע, או שינו את טעמם וביקשו להביא לעולם צאצא או צאצאית. הקטנה, היא מנחשת, פשוט היתה עוד טעות שקרתה וככל הנראה פשוט לא עלה בידם לבטלה.
היא נפנית אל הקטנה, מסמנת לה להתיישב על הכורסה שמולה ומתחילה לקרוא בקול. "מקס אוּנד מוריץ, דיזֶה בַּיידְן..." טוב שנעמי לא בבית, היא אינה אוהבת לשמוע אותה קוראת בקול בגרמנית לקטנה. היא בכלל אינה רואה בעין יפה את העובדה שהקטנה מפטפטת בגרמנית שוטפת. "עברית," היא חוזרת ומורה לאילזה, כאילו שתהיה בכך תועלת. הרי גם לבתה כבר ברור שהיא לעולם לא תשלוט בשפה האיומה לטעמה, במידה שתאפשר לה לנהל בה שיחה של ממש.
ובכל זאת, נעמי תובעת. יודעת שהיא תובעת לריק, תובעת לא לשם מימוש תביעתה אלא כאמצעי להבעת זלזול והתנשאות כלפי אמה, אולי גם שאט נפש.
אילזה אדישה ליחסה העוין של בתה. זה מכבר הקשיחה את לבה להערותיה הפוגעניות של נעמי, שרק הלכו והתרבו לאחר מותו של ליאון, עוד טרם נישואיה והמעבר מהבית שהיה שלה, לבית של נעמי ומתי. כאילו מותו של ליאון התיר את הרסן האחרון שעוד עצר במעט את השתלחויות הבת באמה. ואם סברה אילזה שמידה של בגרות נפשית שתבוא עם הגיל, מרחק זמן, התנסות במערכת יחסים זוגית משלה או הוויתור הגדול שעשתה למען בתה מכירת הבית בשדרה כדי לאפשר לה ולמתי חסר הפרוטה והאחריות לרכוש בדמי מפתח את הדירה שבה הם כולם מתגוררים עכשיו אם סברה שכל אלה ימתנו במשהו את יחסה של נעמי כלפיה, המציאות הוכיחה אחרת. דומה היה שנעמי אינה יודעת כתובת אחרת להוביל אליה את שלל כעסיה זולת אמה, שנהפכה כליא ברקים עמיד תמיד לזעמה. אילזה יודעת עוד שטינתה המתמשכת של נעמי מהולה במידה גדושה של רגשי נחיתות וחוסר ביטחון, ואולי משום כך, היא מהרהרת לעתים, הטינה הזאת אינה יודעת גבול.
נעמי מעולם לא העלתה בדעתה ואילזה מעולם לא אמרה לה שלא בזכות בעלי הבית הקפדניים דוברי הגרמנית המתגוררים בדירה שמעליהם, הקרבה לבן יהודה שטרָאסֶה, החדר הגדול שהובטח לה בדירה, או לוקסוס כמו חדר הרחצה המודרני והלוּפט שְׁרַאנְק ארון המזווה עם דופן התריס החיצוני השתכנעה אילזה למכור את ביתה שבשדרה ולהשקיע את תמורתו בקניית הדירה הזאת בעבורם. הים, שלוחש ורוחש ונושק לה, הוא שכבש אותה.
הים שנפרש מעבר לגדה האחרת והריקה של הרחוב, שממלא את חלון חדרה המשקיף אליו על כל גוני הכחול המשתנים בו, רחש הגלים הרכים המלחשים בקיץ, הגועשים ומתנפצים בחורף; הים, הממלא את האוויר בריח מלוח, נקי, המשיב רוחות סוערות ובריזות לוטפניות, שמעליו נמתחת חופת שמים המשקפים את המים. הים הזה, עם החול הזהוב זרוע הזפת, עם הצדפים והקונכיות והטיילת המתפוררת עם המעקה אכול החלודה, הוא שמרגיע בה כאבים וגעגועים אסורים, מודחקים, שאין להם מזור, והיא לעולם לא תאפשר להם מוצא.
כשנעמי באה אליה לפני שנים אחדות בבקשה שהשמיעה יותר כתביעה לסיוע כספי, היא טענה שהיא ופרח הרפואה שלה מתי, סבורים שהבית בשדרה אינו ראוי לגידול התינוקת שלהם. שטויות. אילזה יודעת את האמת. מתי הוא זה שרצה לצאת משם, מהשכונה שבעיניו היתה זקנה וגלותית. כאילו העובדה שהוא יליד הארץ ביטלה, או נטרלה איכשהו, את העובדה שגם הוריו באו לכאן מאיזושהי גולה. רוסיה ופולניה במקרה שלהם, שמן הרגע הראשון עוררו בה האֵם, שעכשיו כבר אלמנה והאב, שזה זמן כבר מנוֹח, סלידה עמוקה.
נעמי, כמו נעמי, היתה בסך הכול הד קולו של מתי.
אם קיוותה אילזה לרגע שמותו של ליאון ישחרר את נעמי אחת ולתמיד מכבלי ההערצה העיוורת לגבר, הרי שבתוך זמן קצר התחוור לה שההתבטלות העצמית היא חלק בלתי נפרד מאישיותה המוכרת רופסת של בתה. הדבר היחיד שהשתנה הוא מושא הערצתה.
כבר במפגש הראשון שלה עם מתי, אילזה זיהתה מיד בסטודנט הצעיר לרפואה ובגישתו השובבה, החצופה ונטולת היראה או שמא כבוד הד, גם אם קלוש, לליאון. הצבר הנאה והשרמנטי, עם החיוך הנערי והזיק בעיניים, סיפק לבתה נטולת עמוד השדרה העצמאי, מישהו להיאחז בו. וכשם שהתבטלה בהערצה מול אביה, כך היה לאילזה ברור מראשית היכרותם של השניים, שנעמי מתבטלת בהערצה בפני מתי.
מאזן הכוחות הלא מאוזן בין בתה לבין בחיר לבה היה במובן הגלוי, החיצוני, ברור כמעט לכל מי שנתקל בהם ועיניו בראשו. קשה היה להתעלם מההבדל בין הרושם החיובי המיידי שהותיר מתי בהופעתו הנאה, בהלכותיו הקלילות ובכישרונו להתחבב בקלות על סובביו, לעומת הרושם המתאמץ והצורמני משהו שהותירה נעמי גדולת הממדים והגמלונית, שנקטה כמעט תמיד שטף דיבור מעט קולני ותקיף, על סף תוקפני, וחסרה בנבדל ממתי ומאביה את אותו חן טבעי, את אותו רכיב חמקמק של כריזמה.
אילזה ראתה מעבר לכל אלה, ראתה את השוני המהותי שהסתתר מאחורי החזות הגלויה, והמטעה במידת מה, לכאן ולכאן. בהכירה היטב את אופייה של בתה, ואחרי שעמדה במהירות גם על אופיו של מתי, הבינה מיד כי שורשו של חוסר האיזון ביניהם נעוץ באופיים השונה עד מאוד, כמו גם בנקודת ההתייחסות השונה בעליל של כל אחד מהם כלפי האחר. מול מתי הנרקיסיסט להפליא שלרגע לא לקה בערפול חושים רומנטי מתקתק ומצא בנעמי מעל לכול ולפני הכול אישה שהולמת את צרכיו וממדי עולמו ניצבה נעמי נטולת השאיפות העצמאיות וחסרת הביטחון, מוכת סנוורים מהאיש הצעיר, שנוסף על כל שאר המעלות שראתה בו, ראתה בו גם את הגבר שיהלום במידותיו את התדמית המעוותת מושלמת של אביה, שיצרה, טיפחה ושמרה בזיכרונה.
בלב נחמץ ראתה אילזה את בתה מתמסרת במהירות ובלי שמץ של פקפוק, בחפץ לב ובהערצה גלויה ומוחלטת, לכל מטרותיו ושיגיונותיו של מתי. מטרותיו נהפכו למטרותיה, עולמו נהיה גם עולמה.
כל עולמה.
השמים עדיהָ שניסתה לעצור, ואם לא לעצור, לפחות להאט את מסעה הנחוש והנמרץ של בתה להתבטלות ולהתמזגות מוחלטת בעולמו של מתי, בתקווה שאולי ההאטה תפקח את עיניה, או תעלה בה הרהור שני, וכך או כך תשים קץ לדבר כולו.
יפה ידעה שאין טעם לנסות להעמיד מול נעמי מראת היגיון, לנסות לשכנע אותה לקחת צעד אחורה ולעמוד, ולו במעט, על שלה.
אילזה ידעה שלנעמי אין "שלה". אף פעם לא היה.
לכן ניסתה דרכים עקיפות.
אך גם בהן העלתה חרס.
לא עזרו לה כל הטיעונים השקולים וההגיוניים שהעלתה באוזני נעמי, מדוע מן הראוי שלא תיחפז להינשא בכלל, ולמתי בפרט.
"את עוד כל כך צעירה," אמרה לה, "אין מה להיחפז. נצלי את השנים האלה. תוציאי תעודת בגרות ולכי ללמוד באוניברסיטה, אני אממן לך לימודים," ניסתה לשכנע. "אני לומדת באוניברסיטה של החיים," ביטלה נעמי בגיחוך.
"חכו שהוא יסיים את לימודי הרפואה," ניסתה אפיק אחר, "ממה תחיו בינתיים ואיפה?"
"אני משתחררת מהצבא ואעבוד, ואנחנו נגור חלק מהשבוע במעונות בירושלים וחלק פה, שלא תהיי לבד," הטיחה בה נעמי, כעושה טובה.
רק בקושי הצליחה לשכנע אותם להמתין עד תום שנת האבל על ליאון. שלושה חודשים בלבד אחר כך, נערכה החתונה בקטה דן האלגנטי מול הים. חתונה שנעמי התאמצה למחות ממנה כל סממן לפאר, טוב טעם או עידון, בין שבבחירת שמלה לא מחמיאה ומשקפיים שהתעקשה להרכיב לאורך מרבית שעות האירוע מדגישה בכך עד כמה החתן נראה יפה ממנה ובין שבעידוד חבריה לריקודים רעשניים וסרי טעם.
היא מסיימת את קריאת הסיפור. הקטנה, בת צחוק על פניה המעודנות, מודה לה בנימוס וממשיכה לשבת מולה, חובקת שוב את הספר.
"אפשר מחר 'אורה הכפולה'?" היא שואלת ועיניה משוטטות ברחבי החדר המוכר לה היטב.
אף שהדירה גדולה ומרווחת ויש בה מרפסת קטנה הצופה אל הים, ואף כי חדרה של הקטנה גדול, מלא ועמוס בבובות ושאר צעצועים, היא מעדיפה כמעט תמיד לשהות בחדרה של אילזה, מוקסמת אין קץ מהמראה הסגלגלה שבבואתה מציצה אליה מעט מעל שוליה התחתונים; מארון העץ המגולף עם הוויטרינה באמצעו וקופסת התכשיטים המוברגת לתחתית חלקו השמאלי; מתיבת הכסתות והמצעים הגדולה שהיא קטנטונת שכמותה יכולה להסתתר בה בקלות; מהמיטה הרחבה והגבוהה, עם המזרן הרך ומפינת הישיבה שאילזה לפעמים מרשה לה לשבת ולצייר בה, על השולחן העגול בעל לוח הזכוכית.
יותר מכול אוהבת הקטנה לשחק עם אילזה "חנות תכשיטים", משחק שאילזה מסכימה לשחק איתה רק במשורה. בהזדמנויות שבהן היא נעתרת לתחינות הקטנה, היא פותחת במפתח נחושת את הקופסה המעוטרת בציורי פרחים ומוברגת לתחתית הארון, ומרשה לה לשלוף מתוכה בזה אחר זה עדיים שונים מתנוצצים, ולענוד אותם. אילזה משועשעת מהגנדרנות הגלויה של הקטנה, שעומדת בסתירה מוחלטת ליחסה של נעמי, אשר משחר נעוריה מקפידה להפגין שוויון נפש במקרה הטוב, או זלזול בוטה במקרה הרע, כלפי מנהג ההתקשטות בתכשיטים.
אילזה מתבוננת בקטנה מזווית עינה. קטנה עם נשמה בוגרת, היא יודעת. ואולי גם משום כך היא סבלנית כלפיה כפי שאינה, ולא היתה מעולם, כלפי אף ילד, ודאי לא צעיר כמוה.
"מה זה?" שואלת הקטנה ומצביעה על ערימת הדפים המונחת על השולחן ביניהן.
"אלה דפים של מכתבים שלי," משיבה אילזה.
הקטנה מתקדמת מעט בכורסה, עד לקצהָ, מתאמצת להציץ מקרוב בדפים.
"זה בגרמנית?" היא שואלת.
"כן."
"עם מי את כותבת כל כך הרבה מכתבים?" תמהה הקטנה.
"אלה מכתבים של... עבודה," מוצאת אילזה את המילה הנכונה לטעמה.
"אבל, מָמָה, את לא עובדת," הקטנה מבולבלת.
"מי אמר?" אילזה מזדקפת וחוט של נרגנות נכרך בקולה.
"את לא הולכת למשרד, כמו אמא, או לצבא, כמו אבא."
"נכון," מתרככת אילזה, "אבל יש כל מיני עבודות ולא תמיד עושים אותן בצבא או במשרד. תחשבי על הגננת שלך היא עובדת בגן. ואיכר עובד בשדה. ובכלל, מה את חושבת אמא עושה במשרד?"
"מדברת בטלפון," עונה הקטנה בביטחון.
"נו, את רואה?" ממהרת אילזה להשיב. "יש לנו טלפון גם בבית." היא מיד עומדת על טעותה ומשתדלת להסיט ממנה את תשומת הלב. "אבל בבית אנחנו משלמים על הטלפון וזה מאוד יקר, ולכן אמא הולכת למשרד, לעבוד בטלפון שם. אני כותבת מכתבים לעבודה שלי, ובשביל זה אני צריכה רק נייר ועט, אני לא צריכה משרד."
הקטנה משתתקת, מהרהרת בדברים. היא מציצה שוב בדפים. "אבל זה מודפס," היא אומרת, "ואין לך מכונת הדפסה." היא מביטה אל אילזה, סימן שאלה על פניה.
אילזה נושכת את שפתה. "נכון," היא אומרת. "אני כותבת בכתב יד ונותנת למישהי שיש לה מכונה להדפיס לי את זה, כדי שיהיה יותר קל לקרוא את המכתב. ככה עושים גם מי שעונים לי." היא מרוצה מתשובתה.
"מי האישה שיש לה מכונת הדפסה?" הקטנה לא עוצרת.
"את לא מכירה אותה. זהו, אני חושבת שהגיע הזמן לקצת גלידה, מה את אומרת?" היא יודעת שרק גלידה, המאכל האהוב על הילדה, תעצור את שטף השאלות רגע לפני שתיכשל בלשונה בהסברים שאינם הולמים את אוזניה של בת חמש.
וכי מה תגיד לה? שערימת הדפים הזאת היא רק חלק קטן מתכתובת מתמשכת ומתארכת זה שנים בינה לבין שלל גופים ומוסדות המטפלים בנושא השילומים מאוסטריה? שהיא מנהלת ויכוח מתמשך, שגובל לא אחת בהתכתשות מילולית, עם הרשויות במולדתה על גובה הפיצוי המגיע לה? שהם דורשים עוד ועוד תצהירים ומסמכים, ומנגד מתכחשים ומקשים על כל צעד ושעל כעדת קמצנים, כאילו מדובר בכספים שהיא מנסה לעשוק מהממשלה האוסטרית, כאילו משפחתה לא חייתה שם, פעלה, עשתה עסקים מניבים והכניסה רווחים רבים, גם במסים לרשויות, במשך דורות?
או שמא תגיד שהיא מסרבת לוותר על מה שמגיע לה ולא מרפה, חרף מחאותיה של נעמי שתפסיק כבר, שתתפשר, שתיקח מה שנותנים לה ותשתוק, כי היא מנהלת את המאבק הזה בהתעקשות ונחישות כיוון שמבחינתה מדובר לא רק במאבק על ההון המשפחתי הרב שנגזל ואבד, אלא גם במאבק על כבוד וזיכרון ועשיית צדק, ולכן היא אינה מרפה לאורך שנים, ותמשיך להיאבק ככל שתידרש לכך?
לא, כל זה אינו מעניינה של הקטנה.
היא קטנה.
***
בלילה, אחרי שהקטנה נרדמת, אחרי שהיא עצמה אכלה את ארוחת הערב המוקפדת שלה, התקלחה ולבשה את כותונת הלילה שלה, היא חוזרת לפינת הישיבה בחדרה, שבה לעיין במסמך האחרון שנשלח לה.
הסכומים עדיין רחוקים מלספק אותה.
הנבלות.
בלבה היא מקללת אותם שוב קללות נמרצות.
מבין שרעפיה הרעילים נדמה לה שהיא שומעת רעש מכיוון דלת הכניסה.
היא מציצה בשעונה.
תשע וחצי.
לא יכול להיות שאלה נעמי ומתי, שהם כבר חוזרים מהבילוי שלהם.
"קופצים", זה מה שהם עושים. הם וכל חבריהם. "קופצים" אלה לאלה. ערב אחרי ערב אחרי ערב. כאילו החילו על עצמם כלל נסתר כלשהו, ולפיו עליהם לבלות כמה שיותר ביחד ולשהות כמה שפחות איש איש עם משפחתו, בביתו. מין מנהג צברי שמקדש ספונטניות, חוסר תכנון ואלתור, ומעורר בה רתיעה עמוקה.
"קופצים אלינו הערב..." פותחת נעמי תמיד בפנייה אליה, מבקשת לדעת אם יש במה לכבד את הבאים.
נעמי לא מבשלת. היא גם אינה עורכת את קניות המצרכים השוטפות. וגם לא אופה.
היא עובדת, היא חוזרת ומזכירה לאילזה, בהטעמה, בכל פעם שזו מציעה לה לנסות להתקין ארוחה בעצמה, ללמוד לאפות עוגה.
אילזה סולדת מההתכנסויות הרעשניות האלה בבית. הרבה ויסקי זול, עשן סיגריות, קולות רמים ודיבורים שאינם יאים לילדים, שהקטנה שתמיד מוצאת דרך להתגנב לסלון ולהצטנף בשקט באיזו פינה, שם איש אינו מבחין בה שומעת.
הרעש מן הדלת נמשך.
היא מניחה את העיפרון ואת הדף שעליו כתבה לעצמה כמה שאלות לבירור, יוצאת מחדרה והולכת לכיוון הדלת.
שנפתחת בחבטה, כאילו מי שפתח אותה לא שלט בעוצמת הדחיפה.
לא נעמי ומתי עומדים שם, אלא שני גברברים צעירים, עיניהם מתרוצצות בחוריהן ודומה שהם מופתעים.
מההתמסרות הקלה של דלת הכניסה, ואולי בעצם מנוכחותה.
"זה הבית של הדוקטור?" שואל הנמוך מבין השניים.
"אין פה דוקטור," משיבה אילזה בשקט.
"מה הכוונה?" שואל הגבוה יותר, שמושך קצובות באפו ומציץ סביבו בעצבנות.
"אין פה דוקטור," חוזרת אילזה בעברית המוגבלת קלוקלת שלה ומזווית עינה רואה לשמחתה שדלת חדר העבודה של מתי סגורה.
מיומם הראשון בדירה, כשהפכו את החדר המרווח שליד הכניסה לחדר העבודה של מתי ולקחו לעצמם את החדר הקטן ביותר בדירה כחדר שינה, אילזה סברה שמתי ונעמי שוגים ושחדר העבודה הוא בזבוז מוחלט של חלל רחב ידיים. למרות שולחן הכתיבה המסיבי שהוצב בו, הארונית הרפואית עם דלת הזכוכית, שולחן הבדיקות ומדפי הספרים, אילזה ידעה שמתי לא באמת יפעיל כאן מרפאה, ודאי לא אחת מכניסה. ראשו ורובו היו אז, כמו עכשיו, נתונים לרפואה שבה הוא עוסק בצבא, למרוץ לצמרת הצבאית רפואית. לכל היותר, חשבה ולא אמרה והתברר שצדקה יבדוק כאן מפעם לפעם חבר, בן משפחה או אדם שחפצו ביקרו.
"מה ז'תומרת אין פה? יש שלט בחוץ," מתעקש המושך באף העצבני.
"אין, לא פה," היא אומרת בנחישות, מבינה שהעברית שוב מכשילה אותה והפעם מול פורצים שנראים לה מסוממים.
היא משלבת את זרועותיה על חזה.
לעצמה היא אינה חוששת, אין בה שום פחד. היא רק אינה רוצה שהקטנה תתעורר, כי היא בהחלט תפחד.
"אתם ללכת עכשיו," היא אומרת בשקט ומצביעה על הדלת.
"אבל באנו לקחת תרופות מהדוקטור," אומר הנמוך ומתקדם לעברה.
היא לא זזה.
"דוקטור לא פה," היא אומרת בתקיפות.
"איפה התרופות?" חוזר הנמוך בנימה מאיימת, עוקף אותה וחותר אל תוך הדירה.
אילזה יודעת שאם ימשיך ויתקדם, ימצא עצמו בין חדר השינה, לשירותים, לחדרה של הקטנה, מה שוודאי יגביר את תסכולו ולכן הוא עלול להתפרץ, להרים את קולו, להעיר את הקטנה ולהבהילה. ואולי גרוע מכך.
היא ממהרת אחריו.
"אין שם כלום, חדר שינה," היא אומרת בשקט ומושיטה את ידה לאחוז בזרועו.
הוא מתנער מידה ונפנה אליה בחזרה, חיוך מרושע על פניו.
"סבתא'לה, מה את לא מבינה? אני צריך תרופות! עכשיו!" הוא אומר ברוע צרוף.
"אתה הולך עכשיו או אני צַלְצֶלֶת משטרה!" היא אומרת בתקיפות.
הנמוך מתקרב אליה צעד, פניו קרובות מדי לפניה.
אילזה אינה נרתעת מפניו, רק מטה מעט את פניה מעלה, כי אפילו הנמוך קצת גבוה ממנה. עיניה הכהות קודחות בו מבט אפל.
"אתה ללכת עכשיו," היא מצווה בשקט תקיף, זוכרת כל הזמן לא להרים קול כדי לא להעיר את הקטנה הישנה במרחק פסיעות ספורות מהם, בחדר שבקצה המסדרון.
הנמוך שותק לרגע, אינו מסיר ממנה את מבטו חורש הרע.
"יאללה, אלביס, עזוב ת'זקנה," עולה מאחוריהם קולו היבבני של המושך באף העצבני. "מה היא מבינה? בוא נחתוך," הוא מציע ונשמע מתחנן.
"הזזזז..." פולט בפתאומיות הנמוך, צמוד לפניה של אילזה.
מותקפת במפתיע בהבל פיו המסריח, היא נרתעת אוטומטית צעד לאחור.
הנמוך מגחך בסיפוק רגעי. "אז ככה, סבתא'לה," הוא מגרגר בזעם, "אם את לא אומרת עכשיו איפה התרופות, אני מפרק לך את הבית, את שומעת?" הוא שוב מתקרב, מרים בזרת ארוכת ציפורן את פניה אליו, ומקרב שוב את פניו, כמעט מצמיד אותן אל פניה.
אילזה מעווה את פניה מולו. "אתה יש מסריח, צריך צַחְצֵח שיניים," היא אומרת ברשעות שזה זמן רב לא אִווררה. לרגע חולף היא כמעט נהנית מהדו קרב הזה. "ואתם עכשיו ללכת מפה. אין תרופה, אין דוקטור!" היא אומרת בנחישות ומצביעה בידה אל הדלת.
מבטו של הנמוך נודד בעקבות אצבעה ומתעכב על הדלת הסגורה, הסמוכה לדלת הכניסה לדירה, שפתוחה למחצה.
"מה יש שם?" הוא שואל ומצביע עליה.
"כלום. אין תרופה, אין דוקטור," חוזרת אילזה בהדגשה.
"את משקרת, סבתא'לה. לא יפה לשקר," אומר הנמוך בטון מאיים. "לך תראה מה יש שם," הוא פוקד על חברו.
הגבוה ניגש לדלת הסגורה.
הוא פותח אותה, מגשש אחר מתג החשמל ומדליק אור. "זה מרפאה," הוא צוהל.
אילזה יודעת שאין בחדר העבודה של מתי תרופות. הרי זו אינה באמת מרפאה מתפקדת. ועם זאת, היא חוששת מהרעש שיעשו אם יתחילו לחפש אחר תרופות שאינן, ויותר מכך מזעמם כשיגלו שאין כאלה.
"אין תרופות, סבתא'לה?" מגחך ברשעות הנמוך, שמזדקף. "לא אמרתי לך שלא יפה לשקר?"
הוא זז הצדה כדי לחלוף על פניה בדרך לחדר הרופא.
"אין תרופה," היא חוזרת ואומרת וידה לופתת בכוח את זרועו. "אין כלום תרופה שם."
עיניו של הנמוך נעות מידה הלופתת את זרועו לפניה. "יאללה, נמאסת סבתא'לה!" הוא פולט בגועל ובתנועה אחת אלימה משתחרר מלפיתתה ומעיף אותה בכוח לאחור. היא מוטחת אל קיר המסדרון הצר ונופלת בכבדות ארצה.
למשמע הרעש יוצא הגבוה במרוצה מחדר הרופא. "מה קרה?"
"הביאה לי ת'סעיף הסבתא'לה," אומר הנמוך ומתקדם לעברו.
הגבוה מושך בעצבנות באפו. "מה... מה עשית לה?"
"כולה העפתי לה ת'יד," הוא אומר. "עכשיו היא תנוח קצת," הוא מוסיף, מחייך ברוע, חולף על פני חברו העצבני ונבלע בחדר הרופא. "מצאת?" הוא קורא מבפנים.
הגבוה מגרד את אפו הקולני, עיניו מדלגות בעצבנות מאילזה, שבהמשך המסדרון, אל פתח חדר הרופא. "מה?" הוא שואל, לא מרוכז ופוסע בהיסוס אל עבר אילזה, המוטלת דומם על הרצפה. "לא, לא מצאתי כלום," הוא אומר.
מחדר הרופא נשמעים קולות של פתיחת מגירות וסגירתן, הדהוד חפצים נופלים הגבוה מסיק שחברו מפיל מהמדפים ספרים במסגרת חיפושיו שם. "אבל לְמה, לְמה?" הוא ממלמל לעצמו בתסכול חרישי.
הוא רוכן בזהירות לעבר אילזה. מושיט כף יד מהססת אל ראשה. "סבתא'לה?" הוא לוחש.
אילזה לא זזה.
פניה כבושות ברצפה כך שאינו יכול לראות אם היא נושמת. גופה לא זז. בזהירות הוא מושיט יד ונוגע בכתפה, בתנועה עדינה, מקווה שהדבר יגרום לה להסתובב לעברו, ולו במעט.
אבל אילזה אינה מגיבה. הוא מבחין לפתע בכתם כהה על הרצפה, ליד ראשה, ומזנק בחזרה על רגליו כנשוך נחש.
הוא ממהר אל הנמוך, שמוציא את תסכולו ואת זעמו הגובר מהחיפוש העקר, על כל פיסת נייר, עט ורהיט שנקלע בדרכו.
"אלביס, היא לא זזה, הזקנה. יורד לה דם מהראש," הוא לוחש בדחיפות. "אני חושב שהרגת אותה. חייבים לעוף מפה עכשיו," הוא כמעט מתחנן ומושך חזק באפו.
הנמוך הזועם מסתובב אליו בעיניים רושפות. "אם הייתי רוצה הייתי הורג אותה. אבל לא רציתי. אז לא הרגתי. הזזתי אותה קצת, זה הכול. הפריעה לי." הוא חורץ. "כּוּססאמו," הוא מוסיף בכעס, "לא מוצא כלום!"
"אולי אמרה את האמת, הזקנה," מתנדנד העצבני מרגל לרגל.
"מה יש'ך?" נותן בו הנמוך מבט. "אתה צריך להשתין או משהו? לך תשתין עליה," הוא מגחך, מרוצה מהרעיון.
"די, נו, אלביס. לך תראה. היא מתה אני אומר לך!" החרדה בוקעת מפיו בין המילים.
"ואם כן? אה??? ואם כן?" תובע הנמוך בכעס.
שקט מתוח משתרר ביניהם, שקט שמופר רק במשיכות אפו של הגבוה, שאינו חדל לנוע ולזוע. הנמוך סוקר שוב את החדר ההפוך, שרהיטיו נדדו ממקומותיהם המקוריים ותכולת מגירותיו וספריו מוטלים בערבוביה על הרצפה.
"כוססאמו עליה, הזקנה. אמרה אמת, אין כלום. סתם בזבזנו זמן. יאללה, בוא נזוז," הוא קובע ומוביל את חברו אל מחוץ לדירה, שבה מוטלת אילזה במסדרון, מדממת וחסרת הכרה, והקטנה ממשיכה לישון שנת ישרים בחדר הסמוך.
במזל ובמקרה, חוזרים נעמי ומתי הביתה כעבור דקות מעטות בלבד. דלת הכניסה הפתוחה כדי סדק מאותתת להם שדבר מה אינו כשורה. מתי נכנס בזהירות פנימה, נעמי נותרת על עומדה בחדר המדרגות, מעלה שוב ושוב את האור הכבה במהירות. נדמה לה שמהר מהרגיל.
מהקומה שמעליהם היא שומעת דלת נפתחת. פניה החמוצות מודאגות של גברת פרוינד, בעלת הבית, מציצות מעבר למעקה המדרגות. "הכול בסדר אצלכם שם?" היא שואלת.
"הדלת היתה פתוחה כשהגענו," אומרת נעמי, מתנשמת. "כאילו פרצו לדירה."
"אנחנו צלצלנו למשטרה שיבואו," אומרת גברת פרוינד בצדקנות.
מתי פוער את דלת הדירה בתנועה מהירה. "בואי. הקטנה בסדר. אמא שלך לא. תתקשרי למגן דוד, אני אראה מה איתה עד שיגיעו."
יפחת זעזוע נמלטת מפיה של נעמי כשהיא נבלעת אחריו בדירה.
למעלה, גברת פרוינד שנותרה ובידה רק חצי תאוותה לדעת הכול מצקצקת. "מי היה מאמין שאצל רופא יקרו דברים כאלה," היא ממלמלת לעצמה ונסוגה לדירתה.
המשטרה, לכשתגיע, תאשר שהיתה פריצה לדירה, ככל הנראה של נרקומנים שחיפשו סמים.
הם לעולם לא ייתפסו.
כשהאמבולנס יגיע, מתי יישא על כפיו את אילזה שתנוע בין ערוּת לדמדומי הכרה, מצחה עטור תחבושת זמנית שהתקין במורד המדרגות, מהדירה אל אלונקת האמבולנס שתמתין ברחוב.
"אני יכולה לבד," תמלמל אילזה בקול קלוש ובניסיון נואל להפגין יכולות שאין לה.
"אני יודע, אבל את הרי נסיכה, מה נסיכה מלכה," יחייך אליה מתי את אחד מחיוכיו הכובשים. "ומלכה נושאים על כפיים."
מתחנף מילא, תחלוף בה מחשבה רגעית מהירה, ואחר כך היא תיזכר שבין ערפילי מוחה המזועזע התפעלה משליטתו בגרמנית, שפה שלא הכיר כלל עד שנישא לבתה ונכפתה עליהם הקִרבה היומיומית.
הקטנה, שתתעורר מתישהו באמצע החלום והלילה מהמולת חובשים ושוטרים בדירה, תזכור עוד שנים רבות אחר כך את המחזה הסוריאליסטי של אביה, נושא בזרועותיו את סבתא אילזה, שלראשה תחבושת.
וכשתעמוד שם יחפה, מוחה מעיניה קורי שינה, עוד תחשוב לרגע שכל זה חלק מחלומה, אבל אז תשמע את אבא אומר לסבתא שהיא מלכה.
אם סבתא מלכה, למה יש לה תחבושת על הראש ולא כתר, היא תחשוב ובקול תשאל, "מה קרה לממה?"
"שום דבר," תמהר אמה להשיב את תשובתה המבטלת מיד ותמיד לכל דבר ועניין חריג.
"אז למה אבא לוקח אותה על הידיים?"
"כי כואב לה קצת הראש," תשיב אמה, משוכנעת שבכך נטרלה מראש את השאלה הבאה, על התחבושת.
והקטנה, כשתגדל עוד קצת, תדע שגם בפעם הזאת לא באמת אמרו לה את האמת.
-פרק 43-
עכשיו
אחת הסיבות שההכחשה והעמדת הפנים המתמשכות שלך עבדו עלי כל כך הרבה זמן היא שאתה בעצם אף פעם לא היית חולה. תמיד היית הרופא.
וגם כשנפצעת ממשהו וזה קרה לעתים נדירות מאוד לא היית הפצוע. תמיד נשארת הרופא. הרופא המדמם, החבוש, הסמכותי, השולט במצב. הרופא.
כשקדחת חורים בקיר המטבח ונפצעת בכף היד, לא נבהלת ולא גנחת. בקול צלול, שקול וברור, על סף משועשע, הלכת לחדר האמבטיה כדי לטפטף דם מעל הכיור במטבח המתהווה עדיין לא הותקן כיור פעיל ונתת הוראות הפעלה מדויקות. אילו חומרי חבישה להביא, איך לעצור את הדימום, איך להניח את התחבושת ומאיפה לאן למתוח את סרט הדבק הרפואי.
ובפעם ההיא כשהייתי קטנה ולקחת אותי איתך ליום בבסיס, כי היתה איזו חופשת חג מהגן והיה גבול כמה אפשר להשאיר אותי בבית עם סבתא אילזה ובעבודה של אמא כבר הייתי, וירדת מהטנדר ולא שמת לב שאתה דורך על שפת תעלה, ומעדת ונפלת לתוכה ושברת אולי רק נקעת את הרגל, לא ידעתי בכלל שקרה לך משהו עד שכעבור שעות ראיתי אותך מדדה על קביים ומתחת למכנס הגזור קצת של מדי החורף הכהים בצבצה חבישה לבנה נוקשה. כנראה גבס. לא ידעתי, כי כשנפלת ושברת או נקעת, בטח פלטת איזו קללה חרישית שלא שמעתי, אבל חוץ מזה לא השמעת קולות כאב, רק נתת הוראות שמישהו מעמיתיך יושבי הטנדר שבאו איתנו בהסעה ייקח אותי וישעשע אותי בשטויות בזמן שמחלצים אותך מהתעלה ולוקחים אותך משם. אני כבר הייתי אחוזת צחוק מהרופא השטותניק ההוא, שתמיד עשה לי פרצופים בנסיעה, שקשקש איתי באותם רגעים שבהם היית בתעלה ובכלל לא ראיתי אותך, והניף אותי ועשה עוד פרצופים כל הדרך לבניין שלכם בבסיס, ושם כדרר אותי לאחת החיילות "שלכם" כמו שאתם הרופאים כיניתם את החיילים והחיילות שהיו למעשה הפקידים והעוזרים שלכם, הצוות הרפואי. וככה עברו עלי שעתיים, אולי שלוש אין לי מושג שבמהלכן הרשו לי לצייר על אינספור דפים בלי חשבון (סבתא אילזה, כמו חווה הגננת, קימצה מאוד בדפים), לסובב את הקוביות על לוח מערך הבדיקות שציינו בדיקות שכבר בוצעו ולמי (ולעשות לא בכוונה בלגן), להשתמש בעט פרקר(!) בלי הגבלה, לאכול את ה"טעמי" של כולם והיו הרבה (אמרתי תודה) ואפילו לשבת כמה שרציתי בסימולטור שעד עכשיו אין לי מושג מה בדיוק בדקו בו, אבל הבהבו בו המון נוריות והוא השמיע צפצופים. מכל הדברים בעבודה שלך בבסיס הכי אהבתי את הסימולטור. והוא בכלל לא היה בחדר שלך אלא של חבר שלך, רופא למשהו אחר.
בסוף הופעת, כאילו היית שם כל הזמן, ורק כשקמנו ללכת להסעה הביתה, ראיתי את הקביים והחבישה. בעיקר את הקביים, שהרשימו אותי יותר מהחבישה. והתאכזבתי, כי בגללם לא חזרנו בטנדר שאהבתי לנסוע בו מאחור, אלא במכונית צבאית רגילה.
וזהו. מעבר ליום האחד הזה, יום הנפילה והשבירה, אני בכלל לא זוכרת אותך בתחבושת או גבס, או מדדה עם קביים, מה שאומר שסגרת את הסיפור הזה מהר מאוד. שבתוך יום בערך הצלחת לתמרן בלי קביים, שהכרחת את האורתופד שלכם להסיר לך יותר מהר ממהר את מה שכלא את הרגל שלך בלבן מקבע.
כי אתה מעולם לא יכולת לשאת את עמדת הפצוע או החולה. במחשבה מאומצת אני לא זוכרת פעם אחת שהיית חולה. כן, מפעם לפעם חטפת צינון, וכשהשנים התחילו להצטבר אצלך, היית מודה בקלקול קיבה פה ושם אבל רק בדיעבד. אותו הדבר לגבי ניתוח קטרקט בעין, שגם עליו ועל הצורך בו שמעתי רק בדיעבד, רק כי שאלתי, כי פתאום התחלת להשתמש במשקפי שמש גדולים, כהים ובעיני גם כעורים, אלה שעוטפים את הראש גם מהצדדים. רק כששאלתי מה פתאום החלפת משקפי שמש ועוד לכאלה, זרקת כלאחר יד את הקטרקט שהוסר.
חלילה לא בזמן אמת. כי מה פתאום שתגיד שאתה חולה? מרגיש לא טוב? שתגלה חולשה?
מה פתאום באמת.
וככה הסתרת במשך שנים, יחד עם המשת"פית הצמודה שלך, אמא, את בעיות הלב שלך, לחץ הדם, השד יודע מה עוד.
מבחינתי, וגם מבחינתו של איתן עד שהתחילה הנפילה הגדולה היית האיש הכי בריא בסביבה. מזדקן, כן, מה לעשות, אבל מה זה בריא.
אני זוכרת את אמא חולה, זוכרת את עצמי מפונה מהבית לימים, כי היא היתה עד כדי כך חולה. הייתי קטנה מכדי להבין מה זאת דלקת קרום המוח ובטח הייתי נורא נבהלת אם הייתי מבינה, אבל גם ככה נכנס בי פחד גדול ששלחתם אותי מהבית ולא תחזירו.
לא חשוב. החזרתם.
והיא חלתה בעוד שלל מחלות דרמטיות. והחלימה, בטח שהחלימה. ואתה תמיד היית, גם בשבילה, הרופא, שתמיד ידע לרפא או לשגר לחבר רופא שירפא.
אני זוכרת את איתן הפעוט מכניס יד לקקטוס ומעלה אותה מלאה בקוצים ואותך שולה אותם אחד אחד בפינצטה. וצוחק. ומצחיק אותו תוך כדי. כי תמיד היית רופא שיודע להרגיע את מטופליו.
אני זוכרת את איתן נפצע, ואותך קורא לי לסייע בחבישה.
אני זוכרת את עצמי הצעירה לכודה באמבטיה שמימיה הצטננו מזמן, לא מסוגלת לצאת מרוב כאבים כי נפלתי מאופנוע של חבר ובטפשת נעורים קיצונית אמרתי לו שאני בסדר, חזרתי הביתה בעצמי, נכנסתי לאמבטיה ולא הצלחתי לצאת. אני זוכרת אותך נכנס לחדר האמבטיה במבט ענייני, שנטרל כל מבוכה שהיתה לי והיתה לי שולה אותי משם, מחזיק אותי שאתלבש ולוקח אותי למיון. זה נגמר בגבס על כל הרגל.
אני זוכרת אותך עוצר בצד הדרך ויוצא עם תיק הרופא שלך לסייע בזירת תאונה מחרידה. זוכרת, כי ראינו את הרכב הנפגע עובר בדהרה על פנינו רק כדקה קודם לכן ואותך מעיר בציניות שככה היא תגמור בקיר, זוכרת כי מראה הנהגת הפגועה לא נמחק מזיכרוני אף פעם. זוכרת את קור הרוח שלך, את קביעתך הברורה והקצרה. אין מה לעשות. ואכן לא היה.
אני זוכרת מטופלים שלך, זרים לי, שפגשתי במשך השנים בנסיבות שונות ומשונות, שניגשו אלי בהיסוס, ביררו אם הסיקו נכון שאני בתך והפליגו בסיפורים ובשבחים איך אבחנת, צדקת, טיפלת, הקשבת, פתרת, שינית או הצלת את חייהם.
את הרופא הזה הכרתי. זכרתי.
ולכן כנראה האמנתי לו.
לך.
כשטשטשת. הדחקת. הסתרת. התעלמת והעלמת. כשהעמדת פנים.
כשסירבת לנקוט כל מיני פעולות שיכלו להקל, ודאי בהמשך, כי טענת שאין מה לדבר על המשך כי נקודת ההתחלה למה שלא יהיה עוד מאוד רחוקה.
כשתירצת. כשהתעלמת. כשביטלת הצעות, חששות, שאלות.
כשטענת שזה טבעי. שאין לנו מושג. שזה קורה. שזה שטויות.
***
כן, אני כועסת על עצמי שנפלתי בפח שטמנת לנו.
אבל אני יודעת שזה כעס של תסכול.
כעס עקר.
כעס שבא במבט לאחור, שבו הראייה היא תמיד שש שש.
ולא, אל תתבלבל מהכעס העצמי הזה, שמלווה אותי מאז מותך כמו צל שבא והולך וחוזר.
כי יותר מהכעס על עצמי אני כועסת עליך. על חזיון התעתועים המתמשך שהצגת לנו.
מה היה קורה לו היית חושף, או מודה באיזו תקלה קלה, חשד לחשש או תחושה עכורה וחולפת?
אתה מן הסתם סברת שהעולם יתמוטט. שבעולם שבו אתה חי ומתנהל כרופא מצוין לפני הכול ומעל לכול, אין מקום לאדם שהוא אותו רופא. ודאי לא אם אותו אדם מתגלה לפתע כבעל בעיות, קשיים. שהוא, אולי, זקוק לעזרה.
כי הוא אתה אף פעם לא היית שם.
"אני הבת של דוקטור..." הייתי מציגה את עצמי תמיד בפני אנשים שחשבתי שמכירים אותך, או שמעו עליך. תמיד הייתי "הבת של הדוקטור", אף פעם לא אמרתי "הוא אבא שלי".
כי זה מה שהיית. הרופא. ואתה בחרת בזהות הטוטלית הזאת, שהגדירה את כל מהותך, חייך, זהותך.
ומשום כך, כנראה, כשהתחילו התפוררויות קטנות, גם אם זיהית אותן לא יכולת להודות בהן. ודאי לא בפנינו.
***
אז אם תמיד היית קודם כול, לפני הכול ואחרי הכול הרופא שתמיד רק מרפא, לעולם לא זקוק למרפא, ואני ידעתי את זה אז מה אני בעצם רוצה ממך?
אני רוצה את מה שאי אפשר.
רוצה שהיית מרשה לעצמך להיות אתה, עצמך, נטול חלוק הרופאים, גם זה המטפורי שהמשכת להדק סביבך, גם אחרי שהמגפה כלאה אותך בבית, נטול מטרה ומטופלים.
רוצה שהיית מרשה לעצמך להיות גם חולה. לקבל את האפשרות, להתמודד איתה ולהניח גם לנו לעזור לך להתמודד איתה.
אבל לא הנחת.
לא הסכמת אפילו לשקול את האפשרות למחלה, גם כשהיא עוד רק הזדחלה לנקודת ההתחלה.
ולא שאם היית מודה בה היא היתה נעלמת. או נרפאת.
לא היה לה ואין לה מרפא, כך או כך.
אבל.
המסע שלך היה אולי אחר. פחות קיצוני. פתאומי. קשה. מכוער. כואב.
אולי.
ואולי לא.
אולי העמדת הפנים המתמשכת שלך, ההכחשה העצמית, הכחש לסביבה, אולי אלה היו בדיוק מה שהיית, מה שאתה, מה שהלם גם את מידות מפלצת המחלה שהרימה ראש בתוכך. שהשתלטה על הראש שלך.
אז מה אני בכל זאת רוצה?
אני לא יודעת.
כלום.
כן, אני יודעת. כלום זה גם משהו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הלפני אחרון של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
