אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 23 -
קייט
"אני אקפיץ את אדי ואעזור לו עם הכסף לשחרור בערבות," אמרה בלוך.
קייט הנהנה, וכמה פרפרים עצבניים התעופפו בבטנה. היא לא היתה לחוצה מהדיון הקרוב, אבל היא תמיד הרגישה נינוחה יותר כשבלוך היתה בסביבה. והמעבר דרך האספסוף בחוץ לא עזר.
"תחזרי מהר," היא אמרה.
בלוך הנהנה ויצאה.
קייט והארי התקדמו במסדרון בית המשפט הישן, שבו נקבעה דלת שהובילה אל תאי המעצר. קייט הריחה את התאים עוד לפני שהארי פתח את הדלת שילוב של ריקבון ומים עומדים. המדרגות היורדות אל התאים היו עשויות אבן ישנה, וכל אחת מהן היתה שקועה במרכזה מרוב שימוש. פס תאורה יחיד מעל ראשם הטיל יותר צל מאשר אור, כך שהיה קשה להעריך את עומק השקעים. היא כמעט מעדה יותר מפעם אחת.
בתחתית המדרגות ניצבו שולחן כתיבה, לוקרים שבהם השאירו עורכי דין את הטלפונים הסלולריים שלהם ויומן רישום. המאבטח היחיד צפה במשהו בטלפון ואכל כריך שהדיף ריח רע כמעט כמו התאים.
"קייט ברוקס והארי פורד, באנו לראות את אנדי דובואה," אמרה קייט.
המאבטח הביט בה ואז בהארי, בלע את מה שלעס והניח את שארית הכריך על השולחן. הוא קם, משך את חגורתו למעלה ואמר, "הם עוד לא פה."
"נחכה," אמרה קייט.
"תעשו מה שבא לכם," אמר וחזר לכריך.
קייט סקרה במבטה את החדר הרבוע הקטן. הוא היה מחניק, ומסדרון צר הוביל ממנו ימינה, ככל הנראה אל התאים. הקירות היו צבועים בגוון תעשייתי ייחודי שלא היה ממש צבע בז' נטול נשמה. על הקירות היו תלויות כמה הוראות בטיחות בנוגע לביקורים ולטיפול באסירים. אהילי הפלסטיק של המנורות שבתקרה עמעמו את האור תחת שכבת אבק, כתמי ניקוטין וחרקים מתים. קייט צמצמה את עיניה והביטה בקיר שמאחורי שולחנו של המאבטח, שעליו היה תלוי לוח מחיק. בטבלה שצוירה עליו, משמאל, היתה רשימת מספרי התאים, ולצד כל מספר שם הדייר והערות מיוחדות.
1. בויד, ריצ'רד נשכן. יש להרכיב מגן פה בעת העברה.
נראה שכל שמונת התאים היו תפוסים: היו שמות, מספרי תאים והערות על כל אסיר.
ליד תא מספר ארבע נרשמה המילה "רוצח". לא היה מידע נוסף על מי ששהה בו.
"חשבתי שאמרת שאנדי דובואה לא פה. הוא בתא ארבע."
"תא ארבע?" אמר המאבטח והסתובב אל הלוח. "מה גורם לך לחשוב שזה הוא?"
"השם שלו לא רשום. התאים שלך מלאים. האנשים של השריף מביאים אותו לכאן, והם לא רוצים שנדבר איתו. להמשיך?" שאלה.
"תני לי לבדוק," אמר המאבטח.
הוא לקח צרור מפתחות מחגורתו ונעלם מעבר לפינת המסדרון. קייט שמעה אותו לוחש למישהו, הציצה מעבר לפינה וראתה שהוא מדבר עם שוטר. זה היה שיפלי, הבחור הגדול עם השיער הכהה והעיניים המתות.
"אני מניחה שאנדי בדיוק הגיע?" היא שאלה.
שניהם הסתובבו.
"בול," אמר המאבטח. "בואו אחרי."
הארי הניד בראשו והחל לצעוד אחרי קייט. כשפנתה בפינה, ראתה את גבו הרחב של שיפלי נעלם דרך דלת בקצה המסדרון. המאבטח פתח דלת מסורגת משמאל, שהובילה למסדרון תאים רחב יותר. ארבעה תאים מכל צד, לכל תא דלת פלדה מוצקה.
קייט והארי הלכו אחרי המאבטח לתא מספר ארבע. הוא פתח את הדלת והכניס אותם פנימה. החדר, שרצפתו וקירותיו כוסו באריחים, היה בגודל שני מטרים וחצי על שני מטרים וחצי, וספסל עץ נמתח לאורך שלושה מהקירות. בחור צעיר, שנראה כאילו לא אכל ארוחה מלאה זה זמן רב, שכב על הספסל וידיו מונחות על ראשו. גבו היה מופנה אל הדלת.
"תצעקו או תדפקו על הדלת כשתרצו לצאת," אמר המאבטח וסגר את הדלת בטריקה.
קייט שמחה שהארי איתה. צליל המנעול הנע, נקישותיו ולבסוף הנעילה בפנים כל אלה תמיד ערערו אותה. היא נשפה לאט וביציבות.
"אנדי?" שאלה.
הבחור הרזה הסתובב.
קייט זיהתה אותו מיד מהתמונות שראתה באינטרנט, בעיתונים ובטלוויזיה. היו לו פנים עגולות, יפות ומתוקות, עיניים גדולות וסנטר קטן.
"שמי קייט ברוקס, וזה הארי פורד. אנחנו עובדים עם אדי פלין, עורך הדין שפגש אותך אתמול בתא. באנו לעזור."
אנדי עצם את עיניו והסב את פניו.
"אנדי," אמר הארי, "מה שקייט מנסה לומר זה שבאנו לבדוק אם נוכל להוציא אותך מהכלא. היום. בעוד שעתיים בערך."
אנדי הסתובב אליהם במהירות. ההפתעה ניכרה על פניו, בפיו שנפער, אבל היא שככה כהרף עין. כאילו נזכר במשהו אולי שאסור להאמין להבטחות של עורכי דין?
"אמא שלך תהיה פה בקרוב. אנחנו חושבים שעדיף שתהיה איתה בבית לקראת המשפט. מה דעתך? היית רוצה ללכת הביתה?" שאלה קייט.
אנדי התיישב. "הוא אמר לי לא לדבר איתכם. הוא אמר שיהיה יותר טוב בשבילי ובשביל אמא שלי אם לא אדבר עם עורך דין."
"מי אמר את זה?" שאלה קייט.
היא שמרה על קול רך ונמוך, כהזמנה לאנדי להקשיב.
"שריף לומקס. הוא ידאג לי וידאג גם לאמא שלי, כשישלחו אותי לבית הסוהר של המדינה אחרי המשפט."
"והוא אמר לך מה יקרה אחר כך?" שאל הארי.
"הוא ייתן לאמא קצת כסף. אין טעם להילחם בזה. אני פשוט צריך להשלים עם המצב."
"אנדי, השריף והתובע רוצים להוציא אותך להורג. בזריקת רעל או בכיסא חשמלי," אמר הארי.
אנדי הניד בראשו. "השריף אמר שזה לא יקרה אם אני אשתף פעולה. הוא החתים אותי על משהו. לא הספקתי לקרוא, אבל הוא אמר שזה מגן עלי ומוודא שאמא שלי תהיה בסדר."
קייט פתחה את התיק ושלפה מסמך מבית המשפט, שהוגש על ידי התובע המחוזי ומאשר את בקשתו לגזור עונש מוות.
היא התיישבה לידו בעדינות ונתנה לו לקרוא אותו.
"לא יכול להיות שזה נכון," אמר אנדי.
"זה נכון. תראה, בית המשפט חתם על הצו."
הוא הביט בחותמת, הצמיד את שני אגרופיו למצחו ואמר, "אני לא מבין. זה לא בסדר. לא הרגתי אף אחד."
הארי מצא את הסכם שכר הטרחה בניירותיו ומסר אותו לקייט. "אנחנו צריכים שתחתום על הניירות האלה כדי שנוכל לייצג אותך באופן רשמי, ואנחנו נעשה הכול כדי להציל את חייך ולהוכיח לבית המשפט שלא הרגת את סקיילר אדוארדס."
"מה עם אמא שלי? אני לא רוצה שיקרה לה שום דבר רע. קודי נעלם, השריף תפס אותו, אני יודע את זה. הוא יגיע גם אליכם. הוא אמר שהוא יכניס מישהו חדש לתא שלי הלילה. מישהו שילמד אותי לא לדבר עם עורכי דין."
הארי וקייט החליפו מבטים, ואז הארי כרע ברך ליד אנדי ואמר: "לא ניתן ששום דבר רע יקרה לך או לאמא שלך. היא רוצה שנעזור לך, וזה בדיוק מה שנעשה. אתה ילד חכם, אבל רימו והפחידו אותך כדי שתעשה דברים שפגעו בך. זה נגמר. אנחנו כאן כדי להגן עליך ולהילחם בשבילך, ואין שום דבר שהשריף יכול לעשות לנו. אנחנו צוות ואנחנו קשוחים. אם אתה רוצה לחיות, למען אמא שלך, קח את העט הזה ותחתום על הנייר. אנחנו חייבים להוציא אותך מפה היום."
אנדי הרהר לרגע. אולי רגע ארוך מדי. ואז לקח את העט וחתם. הוא לחץ חזק כל כך, עד שחוד העט חרט בספסל העץ שמתחת לדף.
"מצוין. עכשיו, כשסיימנו עם זה, יש לי כמה שאלות," אמרה קייט.
"איזה מין שאלות?" שאל אנדי.
"מהסוג החשוב. בוא נתחיל בשאלה הזאת: יש עד, ראיין הוג, שטוען שרבת עם סקיילר כשיצאתם מהעבודה באותו לילה. זה נכון?"
"סקיילר ואני בחיים לא החלפנו מילה רעה. היינו חברים."
"ראית עוד מישהו עם סקיילר באותו לילה, אחרי העבודה?"
"לא. היא תכננה לפגוש את החבר שלה במסיבה, אבל אני לא יודע אם היא הגיעה לשם. אני הלכתי הביתה ברגל."
"אוקיי, טוב. השאלה הבאה קצת יותר קשה. המשטרה טוענת שהיתה לך שריטה על הגב, ושרקמות עור עם הדנ"א שלך נמצאו מתחת לציפורניים של סקיילר. אתה יכול להסביר איך זה קרה?"
- פרק 24 -
קייט
קייט כבר הופיעה בפני כמה שופטים בקריירה הקצרה שלה. היא ידעה לזהות מהמבט על פניו של השופט צ'נדלר שלא יהיה לה קל באחר הצהריים הזה.
אחד הטיפים של אדי: תכירי את השופטים. יש שופטים הוגנים. יש שופטים שנוטים לטובת גברים, שוטרים או עסקים, וצריך להפוך עולמות כדי להימנע מהם. בלימודי משפטים לא מלמדים שגם בתיק הכי טוב אפשר להפסיד מול שופט גרוע. את זה עורכי דין צריכים ללמוד בעצמם. בניגוד לאדי, שכמעט לא רשם הערות בתיקים שעבד עליהם, קייט רשמה הערות מרובות על הכול. היתה לה מחברת על שופטים. תיקייה על כל אחד שפגשה או ששמעה עליו סיפורים. היו סיפורים על צ'נדלר. חלקם באינטרנט, ממשפחות ממורמרות של נאשמים שצ'נדלר שלח לכלא, או גרוע מכך, לאגף הנידונים למוות. הם אמרו שהוא מקורב מדי לתובע. שהוא שונא סנגורים ואת הלקוחות שלהם.
היא יכלה להאמין לכל זה.
התובע, קורן, אפילו לא דיבר איתה. הוא ארב מאחורי שולחנו כמו עכביש גדול. הארי ישב ליד שולחן ההגנה לצד אנדי, לחש לו ברכות, הרגיע אותו והסביר לו מה קורה בבית המשפט.
"אתמול לאנדי דובואה היה ייצוג בסדר גודל של מינוס אחד. עכשיו נראה שיש לו צוות שלם של עורכי דין יוקרתיים מניו יורק. תגידי לי, גברת ברוקס, הלקוח שלך זכה בלוטו?" שאל השופט צ'נדלר.
"לא, כבודו. היעלמותו של קודי וורן עדיין מדאיגה את מרשי ואותי, ואני בטוחה שגם את כבודו," אמרה קייט.
השופט צ'נדלר נשאר דומם לרגע, ואז גבותיו קפצו מעלה, כמו מחושים שקלטו עורכת דין בעלת כישרון ניכר.
"קראתי את בקשותייך, גברת ברוקס. שחרור בערבות? באמת? בתיק רצח שעונשו מוות?"
"כן, כבודו. למרשי אין דרכון, יש לו משפחה וקשרים חזקים לקהילה הזאת. הוא מעולם לא נעצר לפני האישום הזה, והוא צעיר פגיע "
"מי אומר שהוא פגיע?" קטע אותה צ'נדלר.
"לדעתי, בהתחשב בגילו ובחוסר ניסיונו עם המערכת המשפטית, אנדי דובואה פגיע."
"האם פסיכולוג יופיע בבית המשפט כדי להעיד על זה?"
"אם יהיה צורך, כן, כבודו," אמרה קייט, בביטחון רב יותר מכפי שהיה לה.
"עד אז, תשמרי את דעותייך לעצמך, יקירתי," אמר השופט. "לא אכפת לי מה את חושבת או במה את מאמינה. את לא מוסרת עדות מומחה, את עורכת דין. אל תעזי להשמיע הצהרה כזאת שוב בבית המשפט שלי."
היא הרגישה את מבטו של הארי עליה. היו לו עיניים טובות. הוא היה איש עדין, שידע, כשהתאים לו, לאזור אומץ של אריה. בלי להסתכל אפילו, היא הבינה שעיניו החומות הגדולות אומרות לה להישאר רגועה.
בתוך נעלי העקב שלה, בגובה שני סנטימטרים וחצי, קייט נענעה את אצבעות רגליה. חזק. עוד אחד מהטריקים של אדי. אף אחד לא רואה שעושים את זה, וכך מעלימים את העצבנות ואת החרדה. קייט גילתה שזה מסייע גם להדחקת כעס. לסתה התכווצה, פעם אחת, אצבעותיה השתוללו בנעליים והיא חזרה לעניין שעל הפרק. הדרך הטובה ביותר לגרום לשופט לשלם היא לעשות עבודה טובה למען הלקוח שלה.
"כפי שאמרתי, כבודו, מרשי "
"משוחרר בערבות," אמר צ'נדלר ונשען לאחור בכיסאו במבט זחוח. "תמורת חמש מאות אלף דולר במזומן. הסכום המלא יופקד בבית המשפט לפני שהוא יצא מהדלת הזאת. זה הסכום הנמוך ביותר שאני יכול להעלות על דעתי באישום כל כך חמור."
זה היה יכול להיות גם מיליון, או עשרה. לאנדי לא היו חמישה דולרים. קייט הנידה בראשה להארי, שהוציא את הטלפון שלו והתחיל להקליד.
"הבקשה שלך לפסילת ההודאה נדחית. הוא יגיד שהשריף הפחיד אותו, שיקר לו או כל דבר אחר שיעלה בדעתו כדי לחזור בו מההודאה. זה לא מעניין אותי. תעלי את הטיעונים האלה בפני המושבעים, גברת ברוקס."
שתי בקשות מאחוריה. אחת מהן אושרה, אבל בלי שום סיכוי להשיג את הכסף. קייט בלעה רוק והזדקפה. היא עמדה על קרקע יציבה בהרבה בבקשה להעברת מקום הדיון ובבקשת הגילוי. במיוחד בבקשת הגילוי, פשוט לא היתה שום דרך שהיא תפסיד בה.
"קראתי את בקשתך להעברת מקום הדיון. מר קורן, מה יש לך לומר בעניין?" שאל השופט צ'נדלר.
"אני חושב שהבקשה מיותרת, כבודו. האם אוכל להציג כראיה את הסרטון הזה?" הוא אמר והצביע על עוזרו. "מר וינגפילד הקליט את ההצהרה שנשא היום המושל פאצ'ט. אולי נוכל להקרין אותה לבית המשפט?"
וינגפילד שלף מחשב נייד, פתח אותו, התעסק עם המקשים והעכבר עד שעל המסך הוצגה תמונה דוממת מסרטון. עוזר אחר הביא שולחן גבוה, שהוצב במרכז האולם כך שהשופט וקייט יוכלו לראות. וינגפילד הפעיל את הסרטון וחזר למקומו.
נראה שהסרטון הושהה באמצע מסיבת עיתונאים מחוץ למפעל כלשהו.
"ובעודי כאן היום, אני רק רוצה להרגיע את תושבי באקסטאון ואת כל האנשים הטובים של מחוז סאנוויל, שהתובע המחוזי שלכם לא ישקוט עד שייעשה צדק לסקיילר אדוארדס. היא היתה צעירה אהודה בעיירה הזאת, מצטיינת המחזור ומלכת הנשף. היא נלקחה מאיתנו בעודה בשנתה הראשונה בקולג'. אנדי דובואה ישלם על פשעיו. אני יודע שיש בחוץ הרבה אזרחים מודאגים, שמזועזעים וכועסים בצדק על האכזריות של הרצח המתועב הזה. כל מה שאני יכול לומר הוא שבדרך זו או אחרת, הצדק ייעשה..."
קייט לא האמינה למשמע אוזניה. המושל אמר שאנדי דובואה אשם, בשידור חי בטלוויזיה. היא ידעה שכל עיתון, ערוץ חדשות מקומי ותחנת רדיו ישדרו את קטע הקול הזה לפחות יום או יומיים. מאגר המושבעים כולו הורעל זה עתה. היא הציצה בקורן וראתה את הניסיון המוזר הזה לחיוך על פניו.
היא שיערה שאולי היתה לו יד בכך שהמושל נשא את ההצהרה הזאת. זה היה חכם, אכזרי, ובבית המשפט הזה, הוא היה יכול לצאת מזה בשלום.
"גברת ברוקס, אני לא תומך בהצהרתו של המושל, אבל אני בטוח שהנחיה ממני למושבעים להתעלם מהצהרות לעיתונות תספיק. נראה שכל טיעון שיש לך לגבי חוסר אובייקטיביות של מאגר המושבעים בבאקסטאון חל כעת על המדינה כולה. אנחנו לא מעבירים את התיק הזה לניו יורק, גברתי הצעירה. הבקשה להעברת מקום הדיון נדחית," אמר השופט.
"כבודו, אני תוהה לגבי העיתוי של מסיבת העיתונאים הזאת. נראה שהיא התקיימה בעיתוי נוח ביותר לתובע המחוזי. אבקש מבית המשפט להוציא נזיפה למושל ולתובע המחוזי ולהעביר את המשפט הזה מעיר הולדתה של הקורבן, לפחות."
"נדחה. עכשיו הבקשה שלך לגילוי ראיות היא עניין אחר."
קייט חשה עקצוץ של התרגשות בבטנה.
הבקשה הזאת היתה מבוססת על ראיה מוצקה. התובע המחוזי לא יוכל לנפנף אותה, גם אם השופט צ'נדלר בכיס שלו. מה שהיה בצילומי האבטחה ההם יכול להוכיח את חפותו של אנדי, ואם השופט ישתכנע שהתובע המחוזי הסתיר את הראיה הזאת, לא תהיה לו ברירה אלא לבטל את כל התיק נגד אנדי. זה היה רגע גדול. קייט חשה את הלחץ וקיבלה אותו בברכה. היא עבדה לקראת רגעים כאלה.
"בבקשה הזאת אפשר לטפל במהירות," אמר השופט צ'נדלר והפנה את תשומת לבו לקורן.
"מר קורן, האם במשרדך, או במחלקת השריף, ישנם צילומי אבטחה מהלילה שבין 14 ל 15 במאי, בתיק הזה?"
קורן קם, הביט בקייט ואמר, "לא, כבודו."
"ובכן, גברת ברוקס, הנה לך התשובה. בקשתך "
"רגע, כבודו," אמרה קייט בקול רם, בהפגנת סמכות מסוימת. "יש לי תצהיר בשבועה ממר דמיאן גרין, שעובד בחנות בתחנת הדלק, המצהיר כי אנשי השריף השיגו את צילומי האבטחה מאותו לילה והוציאו אותם מהמקום על גבי החסן נייד. הוא טוען שהם מחקו את הצילומים מהשרת לאחר שהעתיקו אותם. אנחנו מאמינים שלתובע המחוזי יש ראיות מזכות שהוא מסתיר מההגנה. אנחנו רוצים את הראיות האלה, או, לחלופין, שבית המשפט הזה יבטל את האישומים נגד מרשנו ויטיל סנקציות על התביעה. מר דמיאן גרין הוא עד בלתי תלוי ולתצהיר שלו יש משקל משמעותי בכל בית משפט."
קורן הסתכל סביב החדר. ביציע האחורי הוא קלט את פטרישיה דובואה, אמו של אנדי. קייט דיברה איתה רק בקצרה, אמרה לה שתעשה כמיטב יכולתה אבל שלא תפתח תקוות שאנדי יחזור הביתה. הוא צעק משהו לשוטר וגרם לפטרישיה לקפוץ במושבה.
הדלתות בחלקו האחורי של אולם בית המשפט נפתחו ושריף לומקס נכנס. קייט דמיינה שהוא האזין מבחוץ לדיון, בהמתנה לקריאה מקורן, כמו רוטוויילר המוכן לתקוף לפי פקודה. מאחורי לומקס היו שוטר ועציר. צעיר בטישרט קרועה. עינו הימנית, שהיתה נפוחה עד שכמעט נעצמה, היתה בצבע סגול עז. ידיו היו אזוקות מלפנים. השוטר משך אותו באזיקים וסימן לו לשבת ביציע.
"כבודו, זה התיק הבא שלך. אולי יהיה מועיל לתאר אותו בקצרה. זהו מר דמיאן גרין, אותו אדם שגברת ברוקס מתייחסת אליו כמי שסיפק תצהיר בנוגע לראיות מצולמות. מר גרין מואשם בהחזקה ובסחר בסמים לא חוקיים מתאמפטמין, כבודו. אני מבין שהוא יודה באשמה בעבירות אלה."
קייט ראתה כמה מהלכים מלוכלכים שעשו יריביה. שום דבר כזה. הם בטח תפסו את גרין מיד ברגע שראו את שמו על התצהיר. קורן טרפד את הבקשה שלה. היה קשה לדעת מכאן, אבל העור של גרין היה בריא, והוא נראה כמי שאוכל היטב והיה נקי, מלבד החולצה הקרועה. הוא עבד בתחנת הדלק בשלוש השנים האחרונות. הוא לא עשה הון בעבודתו שם, אבל רוב סוחרי הסמים והמשתמשים לא מחזיקים מעמד בעבודה כל כך הרבה זמן. ממעט הדברים שהחליפה איתו, הוא נראה לה כמו בחור פשוט וישר. משמרות של שתים עשרה שעות, עושה את שלו ומתפרנס ביושר. הוא גם היה ביישן. השריף בטח הכה אותו חזק, אם העין שלו הגיעה למצב כזה. אם היתה צריכה לנחש, היא היתה אומרת שהסמים הגיעו לרשותו של גרין מתא המטען של השריף.
"בקושי עד אמין עכשיו, גברת ברוקס?" אמר השופט.
"כבודו, האם אוכל לקבל דחייה קצרה כדי לדבר עם מר גרין?"
"לא! אני לא רוצה לדבר איתה. היא המציאה דברים והאיש הזה שמאחוריה אמר לי שאני חייב לחתום על זה," צעק גרין ממקומו על הספסל. הוא הסתכל על הארי.
"אני אתעלם מההצהרה האחרונה. אבל נראה שהוא לא רוצה לדבר איתך, גברת ברוקס," אמר השופט צ'נדלר.
כל האומץ של קייט נעלם. גם הלחץ. הדבר היחיד שהחזיק אותה על הרגליים היה האגרוף שקפצה חזק מאחורי גבה. ציפורניה ננעצו בעורה. קורן הביט בה, חיוך זחוח על שפתיו הדקיקות כתולעים.
"דברים משתנים די מהר כאן," אמרה קייט.
"הבקשה שלך לגילוי ראיות נדחית. בחירת המושבעים תתחיל בבוקר, ובבית המשפט הזה, אני מצפה שהיא תימשך יום אחד, לכל היותר. אני מצפה לזה בקוצר רוח. ותודיעי לי אם הלקוח שלך יפקיד את הערבות של חמש מאות אלף דולר. משרד הערבויות נסגר בעוד רבע שעה. אני מזכיר, הסכום המלא, במזומן בלבד. הדיון ננעל."
"חכי עם אנדי בתא. תגידי שאת צריכה להתייעץ. תרוויחי לנו קצת זמן. אני אתקשר לאדי," אמר הארי, הטלפון כבר בידו.
קייט אחזה בזרועו של אנדי כדי לוודא שהסוהר לא יפריד ביניהם. היא כבר החליטה שהיא לא תשאיר אותו לבד עם האנשים האלה. דמיאן גרין התקדם כשנקרא שמו, עינו הבריאה מלאה פחד. פגעו בו והפלילו אותו כי הוא עזר להם. העיירה הזאת היתה רקובה, וקייט היתה מוכנה לשרוף אותה עד היסוד כדי להציל את אנדי.
"מה קורה?" שאל אנדי.
"הכול בסדר," אמרה קייט. "אני לא אעזוב אותך. אנחנו חוזרים לתא לדבר. זה הכול. הכול יהיה בסדר. אני לא אתן להם לקחת אותך."
לומקס שלף את האלה מחגורתו והתקרב לאנדי.
"בוא נחזיר אותך למעצר," אמר השריף.
- פרק 25 -
אדי
בלוך חנתה מחוץ לסניף נשיונל בנק בבאקסטאון, הגבירה את עוצמת המזגן ועצמה את עיניה.
"את עייפה?" שאלתי.
היא הרימה יד, פרשה את אצבעותיה והטתה את כף היד הלוך ושוב: ככה ככה.
"אני ממש עייף," אמרתי. "הארי נוחר."
בלוך התעלמה ממני והשעינה את ראשה על משענת המושב. לשוטרים לשעבר היתה יכולת יוצאת דופן לתפוס תנומה בשעת הצורך.
הטלפון שלי רטט. הודעת טקסט מהארי.
חצי מיליון. מזומן. אם לא נוציא אותו עכשיו, השריף עלול להרוג אותו. הם מכניסים אליו אסיר נוסף לתא הלילה.
שיט. חייגתי מספר ונעניתי מיד.
"אדי, מה העניינים?" אמר ברלין.
"לא כל כך טוב. אין זכר לקודי וורן. שני דברים זריזים: אני צריך שתפעיל איכון לטלפון של הקורבן. הוא לא היה בין חפציה כשמצאו את הגופה."
"וורן כבר ביקש ממני. הטלפון שלה כובה או הושמד בזירה, והוא לא נקלט באף אנטנה סלולרית מאז ליל הרצח. מה הדבר השני?"
"השריף מחזיק את אנדי בבית המעצר המחוזי ומפעיל עליו לחץ. אנדי יודה בפשע שהוא לא ביצע אם לא נוציא אותו משם. הוא מפחד, ואני לא יכול לנצח במשפט הזה כל עוד הוא שם. אני חייב להוציא אותו, לדבר איתו, לשכנע אותו לספר את האמת. אם לא נוציא אותו, עלולים להכות אותו למוות בכל רגע."
"כמה?"
"אתה תמיד יודע איך לגשת ישר לעניין. חצי מיליון. במזומן."
"בשביל ערבות? אלוהים אדירים, לא יכולת להוריד את הסכום? אנדי לא ירוויח חצי מיליון דולר בכל החיים שלו."
"אני לא יכול להציל את חייו של הילד הזה אם ירצחו אותו בתא. אם הוא יתייצב למשפט, והוא יתייצב, תקבל הכול בחזרה. אנחנו במרוץ נגד הזמן. אני חונה מחוץ לסניף נשיונל בנק בבאקסטאון. אני צריך שתעביר את הכסף, ועכשיו."
"אני צריך יותר זמן."
"עכשיו. יכול להיות שהילד הזה לא ישרוד את הלילה. החבר'ה האלה בהחלט מסוגלים להכות את אנדי למוות ולתלות אותו בתא."
"בסדר, לעזאזל, אבל רק תוודא שהוא לא בורח. הוא באחריותך. אם הוא בורח, אתה חייב לי חמש מאות אלף."
"הסכמנו."
"בסדר. תיכנס לבנק, תיכנס לחשבון על שם פורבס. אני אדאג להרשאה. יש לנו חשבונות לסוכנים, וייקח למשרד האוצר עשרים וארבע שעות לשים לב. עד אז אני כבר אעביר סכומים מפה ומשם כדי לכסות את המשיכה. רק תוציא אותו." הוא ניתק.
בלוך פקחה את עיניה.
"אנחנו בעניינים," אמרתי.
סניף נשיונל בנק בבאקסטאון שכן במבנה שיש וזכוכית, עם שתי פקידות ואבטחה כבדה. בלוך הביאה מהמכונית תיק עור ריק, אחרי שאחסנה בתא המטען את תכולתו רובה ציד, אפוד מגן ותחמושת.
מהתיק נדף ריח חריף של אבק שריפה.
הפקידה בדקה במחשב, צילמה את תעודת הזהות שלי וביררה עם המנהל. היא חזרה ואמרה, "מר פלין, יש לך אישור מלא למשיכה של חמש מאות אלף דולר. נוכל להכין לך את הסכום לשבוע הבא."
"לשבוע הבא? לא, אני צריך את זה עכשיו."
"אני מצטערת, אין לנו סכום כזה בכספת. אנחנו יכולים לתת לך מאה עשרים וחמישה אלף היום, במזומן, אבל זה כל מה שיש לנו."
"יש סניף קרוב אחר שיש בו יותר מזומן?"
"הבנק הקרוב ביותר נמצא במוֹבִּיל. שעה וחצי נסיעה בתנועה שיש עכשיו."
הטלפון שלי צלצל בכיס הארי.
"אדי, אנחנו צריכים את הכסף, ועכשיו. משרד הערבויות נסגר בעוד רבע שעה. אני אנסה לעכב את הפקידה, אבל אתה חייב להגיע לכאן כמה שיותר מהר. אני לא יודע אם אצליח לשכנע אותה להשאיר את המשרד פתוח עוד הרבה זמן."
"זה חייב להיות במזומן? הוא ציין במפורש מזומן?" שאלתי.
"כן. בית המשפט לא יקבל צ'ק בנקאי או שטר חוב. רק מזומן. השגת את זה?"
"הכי הרבה שאני יכול להשיג זה מאה עשרים וחמישה אלף."
הארי נאנח. "לומקס כבר מנופף באלה שלו. קייט מחכה עם אנדי בתא עד שנפקיד את הערבות, אבל אם לא נוציא אותו, הוא יחטוף מכות רצח על זה שהוא דיבר איתנו. יכול להיות שהם יהרגו אותו עד הבוקר."
מה לעזאזל אני אעשה? היו חסרים לי שלוש מאות שבעים וחמישה אלף דולר.
"הארי, יש להם מכונה לספירת כסף במשרד בית המשפט?"
"אתה בבאקסטאון, אלבמה," אמר הארי. "המכונה לספירת כסף היא גרושה בת שישים ואחת בשם אגתה, שהיא גם הפקידה וגם דלוקה עלי."
"בלוך, ראית פעם את הארלם גלובטרוטרס?" שאלתי.
הגבה הימנית שלה נסקה מעלה.
"יהיה בסדר," אמרתי. "את תתפסי את העניין."
הצמדתי את הטלפון לאוזן. "הארי, ראית פעם את הארלם גלובטרוטרס?"
"פעמיים. אנחנו נוטשים את המשפט כדי לשחק כדורסל?"
"לא, כבר יש לי שחקנית. אני רק צריך שתשרוק."
- פרק 26 -
אדי
הארי פורד הוא אחד הגברים המקסימים ביותר על פני כדור הארץ. נדמה לי שזה בזכות קולו העמוק כדבש. הוא נראה טוב לגילו, וגם מצחיק, אבל לא וולגרי. נשים מסוימות, בגיל מסוים, פשוט אינן יכולות לעמוד בפניו. עם זאת, העובדה שכבר היו שלוש גרושות לבית פורד העידה על כך שקסמיו לא מחזיקים מעמד לנצח. כשבלוך ואני הגענו למשרד הערבויות, הפקידה אגתה כבר היתה בדרך הבטוחה להיות גברת פורד הרביעית.
אגתה היתה גרושה טרייה, עם שיער אפור שופע שסורק בקפידה. היא לבשה קרדיגן רכוס מעל חולצה לבנה מגוהצת למשעי ומכנסי בד אפורים. ממקום מושבה ליד שולחנה במשרד הערבויות הקטן, בקומה העליונה, היא צחקה מאחת הבדיחות של הארי. הוא ישב על השולחן, והיא נעצה מבט בעיניו החומות כאילו היו עשויות ממתקים.
"אגתה, אלה עמיתי, מר פלין ומיס בלוך," אמר הארי וקם מהשולחן כשנכנסנו, אגתה קמה גם היא.
בלוך שנאה תארים. היא היתה בלוך. לא מיס בלוך. לא גברת בלוך. פשוט בלוך. הארי ידע זאת היטב, אבל היה לו חשוב יותר שאגתה תישאר שבויה בקסמו. הוא אמר לה "סליחה" בלי קול, והיא בתגובה שלחה בו מבט חמוץ, שמיד הפכה לחיוך רחב עבור אגתה.
אגתה הצביעה על התיק שהיה אזוק לפרק כף ידה של בלוך ושאלה, "זה הכסף לערבות?"
"בטח," אמרתי. "חצי מיליון. במזומן."
"אז בואי למשרד, מותק, אני צריכה לספור את זה. תניחי אותו כאן, אם לא אכפת לך," אמרה אגתה.
"אין בעיה," אמרתי. "אבל בלוך תישאר עם המזומנים עד שנעביר אותם לידייך. נוהלי אבטחה, את מבינה."
"כמובן," היא אמרה.
הארי רכן קדימה, לחש משהו באוזנה, והיא פרצה בצחוק מתגלגל שובבי.
בלוך הניחה את התיק על השולחן. פתחה אותו. הוציאה חבילת שטרות מהודקת בגומייה והניחה אותה מימין לתיק, על השולחן, מול אגתה. אני עמדתי לימינה של אגתה. הארי התמקם מאחורינו.
אגתה הסירה את הגומיות והחלה לדפדף בפינת ערימת השטרות, שפתיה מלמלו בלחש תוך כדי ספירה. החבילה הכילה חמש מאות שטרות של מאה דולר. אצבעותיה נעו בזריזות, והיא צלחה את ערימת המזומנים בתוך פחות משתי דקות.
"חמישים אלף," אמרה. היא כרכה את הגומיות סביב החבילה, הניחה אותה לימינה, מולי, ובלוך הגישה לה חבילה נוספת.
הארי התחיל לשרוק.
"אני מכירה את המנגינה הזאת," אמרה אגתה תוך כדי ספירה. "'Sweet Georgia Brown'. זה לא השיר שקבוצת הכדורסל ההיא היתה משחקת לצליליו?"
"הארלם גלובטרוטרס?" שאל הארי.
"נכון. אני מתה על השיר הזה," היא אמרה.
אגתה ספרה כמו פקידת בנק מנוסה. היא היתה מדויקת ומהירה. כשאצבעותיה הפרידו שני שטרות יחד, היא ליקקה את האגודל וחזרה מיד לתחילת הערימה. כשסיימה, היו על הדלפק עשר חבילות של שטרות. גובהה של כל חבילה היה קצת יותר מחמישה סנטימטרים.
"חמש מאות אלף בול," אמרה אגתה.
"אפשר לקבל קבלה?" שאלתי.
"בטח."
בלוך פתחה את האזיקים שהיו מחבורים גם לתיק, השליכה אותם פנימה וסגרה אותו ברוכסן.
אגתה התקשרה וביקשה שיעלו את דובואה למשרד הערבויות. היא הכינה קבלה על סך חצי מיליון דולר, חתמה עליה, החתימה אותה בחותמת משרד בית המשפט המחוזי של סאנוויל ומסרה לי אותה.
"תודה," אמרתי והכנסתי את הקבלה לארנק.
אגתה ספרה את הכסף נכון. חמש מאות אלף דולר. עשר חבילות של חמישים אלף. חמש מאות שטרות של מאה דולר בכל חבילה שספרה.
אבל אני ידעתי שעל השולחן יש רק מאה ועשרה אלף דולר.
הבעיה, מבחינתה של אגתה, היתה שהיא ספרה את אותן החבילות שוב ושוב.
כל שטר דולרי, בכל ערך, שוקל גרם אחד בדיוק. שטר של מאה דולר ושטר של דולר אחד שוקלים אותו הדבר. כל השטרות המונפקים בארצות הברית הם באותו גודל בדיוק. עם כמה שטרות של מאה למעלה ולמטה בכל חבילת שטרות של דולר אחד, אי אפשר להבחין ביניהן.
כשאגתה סיימה לספור את החבילה הראשונה של חמישים אלף, בלוך הגישה לה את החבילה השנייה, גם היא של חמישים אלף דולר בדיוק. בזמן שאגתה שקעה בספירה, כשהיא רכונה מעל השולחן עם אצבעון הגומי שלה, בלוך הוציאה מהתיק חבילת שטרות של דולר אחד ועשיריות עם שטרות של מאה למעלה והושיטה אותה אלי מאחורי גבה ומאחורי גבה של אגתה. אני לקחתי אותה ביד ימין, מאחורי גבי, והחלפתי אותה בחבילה האמיתית. החבילה האמיתית של חמישים אלף עברה, מאחורי גבי ומאחורי גבה של אגתה, בחזרה לבלוך, שהכניסה אותה לתיק ביד שמאל כדי שתוכל להוציא אותה שוב ולתת אותה לאגתה כשתהיה מוכנה לחבילה חדשה, בלי לדעת שכבר ספרה את החבילה הזאת קודם. אם הארי היה מפסיק לשרוק, זה היה סימן שאגתה הפסיקה לספור ועלולה להבחין בי מחליף את החבילות. כל עוד הוא שרק, הכול היה בסדר. בלוך ואני העברנו את החבילות מאחורי הגב, בינינו לבין אגתה, כמו האלי ברייאנט ווילי גרדנר מהגלובטרוטרס, בזמן שהארי שרק את המנגינה שלהם. אגתה הניחה את עשר החבילות בכספת, סגרה וננעלה אותה.
"הכול מוכן. בהצלחה, הארי. אולי נתראה שוב?" שאלה אגתה.
"בטח, ניפגש לארוחת הערב ההיא כשכל זה יהיה מאחורינו," אמר הארי.
השארנו את אגתה במשרדה וירדנו למטה עם צו השחרור בערבות.
"אדי, אם אני אתחתן שוב בגלל זה, אתה תהיה חייב לי חצי מיליון דולר," אמר הארי.
"אל תדאג," אמרתי. "אני מוכן לזה."
- פרק 27 -
אדי
המראה של אנדי דובואה, כשהתנודד במעלה המדרגות מן התאים, יצר גוש של זעם טהור בבטני. הוא היה כל כך רזה וחלש, שבלוך כמעט נאלצה לסחוב אותו למעלה. היו לו פצעים על הקרסוליים, על המרפקים ועל הידיים עקב החיכוך ברצפת הבטון.
כשפטרישיה ראתה אותו מקרוב, היא הוצפה. השילוב של השמחה, כשאחזה בבנה בזרועותיה, עם ההכרה בכך שקיבלה אותו לידיה כחוש וחולה, גרם לה לפרוץ ביללות של כאב והקלה.
"איך רזית כל כך, לעזאזל? לא נתנו לך לאכול שם?" היא שאלה.
"לא אהבתי את האוכל. היה משהו חד בפירה שלי. זה חתך לי את הלשון וגרם לי לדמם מאחורה," הוא אמר.
עיניה הצטמצמו בתהייה. אני ידעתי בדיוק מה משמעות הדבר, אבל בחיים לא הייתי מספר לה. השוטרים שמו זכוכית כתושה באוכל של אנדי. לא פלא שהוא לא אכל.
היא הצמידה אותו אליה וכמעט סחבה אותו אל הדלת. הארי היה במכונית, חיכה לקחת אותם הביתה. קייט לא היתה איתו.
הוא הוריד את החלון כשהתקרבתי.
"איפה קייט?"
"הלכה לאסוף בשבילי משהו מהמלון."
לקח זמן מה עד שתהליך השחרור בערבות של אנדי הסתיים: מילוי הטפסים, קבלת רכושו בחזרה. כשפתחתי את הדלת של רכב השטח, ראיתי את קייט פונה מעבר לפינה עם מעטפת נייר חומה בידיה. השנטרל היה במרחק עשר דקות הליכה מבית המשפט. היא נתנה את החבילה להארי. הוא הודה לה והכניס אותה לתא הכפפות, והיא נכנסה לרכב. בלוך ואני ניסע בפריוס השכורה שלי, שחנתה במורד הרחוב. נפגוש אותם בביתה של פטרישיה.
פטרישיה נאלצה להרים את אנדי למושב האחורי. הוא הלך בסך הכול פחות מחמש מאות מטרים וכבר היה מכוסה זיעה. אבל לא מהשמש. הוא היה רגיל לשמש. הזיעה היתה תוצאה של המאמץ הפיזי שנדרש להנעת גוף בלי דלק במכל.
בלוך נהגה בפריוס בעקבות הארי, דרך הרחובות האחוריים, ואז יצאנו לכביש המהיר ומשם המשכנו בדרכי העפר הצדדיות שעברו ביישובי הרפאים שהקיפו את באקסטאון.
הגענו לביתה של פטרישיה בדיוק כשהשמש החלה לשקוע מאחורי העצים הגבוהים שהקיפו את הנחלה שלה. לא חיכתה לנו שם קבלת פנים מהשוטרים או מבריונים גזענים. לעת עתה, אנדי יוכל לזכות במעט אוכל ומנוחה.
אנדי ופטרישיה נכנסו פנימה עם בלוך. אני יצאתי מהרכב וניגשתי לרכב השטח. קייט עמדה לידו ושאפה אוויר צח. הארי נשאר במושב הנהג, עם החלון פתוח.
"מה יש בחבילה?" שאלתי.
"אתה לא רוצה לדעת," אמרה קייט.
"טוב, עכשיו אני חייב לדעת. איך זה שאת היית צריכה לאסוף אותה?"
"כי הארי לא רשום במלון. היה צריך שם של מישהו שרשום במלון כדי שהשליח יסכים למסור אותה."
"הארי, מה קורה?" שאלתי.
הוא רכן אל תא הכפפות, הוציא את המעטפה ופתח אותה. בפנים היתה קופסת עץ כהה. עבודת יד, בערך בגודל של גיליון מקופל של "הניו יורק טיימס". הוא פתח את המכסה וחשף קולט 1911 ומחסנית, מוחזקים במקומם בתבנית קצף.
"התקשרתי לדניס הבוקר. ביקשתי ממנה לשלוח לי את זה בדחיפות עם שליח," אמר הארי.
"התקשרת אליה אחרי שבדקנו את הזירה שבה מצאו את הגופה של סקיילר, נכון?"
הארי לא ענה. היה לו שוב את המבט הזה בעיניים. אותו מבט שהיה לו הבוקר.
"זה ממש זעזע אותך, נכון?"
"זה אקדח השירות שלי," אמר הארי. "הוא יותר ישן ממך, אבל יותר אמין. אני מרגיש יותר טוב כשהוא עלי. האקדח הזה ואני שרדנו יחד בכמה ג'ונגלים קשוחים."
הוא עצם את עיניו, הוציא את האקדח מהקופסה, טען ודרך אותו, מכניס כדור לבית הבליעה. ברגע ששמע את נקישת המתכת שבישרה על כניסת הכדור לקנה, כתפיו שקעו, הוא נשף לאט ופקח את עיניו.
"כמה זמן לא השתמשת בדבר הזה?" שאלתי.
"הרבה זמן. ועם זאת, לא מספיק זמן."
"הארי, אולי כדאי שתחזור לניו יורק. תוותר על התיק הזה," הצעתי.
"אתה חושב שאני זקן מדי?"
"לא, אני יודע שאתה זקן מדי, אבל זאת לא הבעיה. זאת לא ביקורת, בשום פנים ואופן, אבל יש תיקים שנכנסים לך מתחת לעור ונשארים שם. אתה יודע את זה יותר טוב ממני. אני רואה כמה התיק הזה משפיע עליך ו..."
"אתה טועה. אני לא מוטרד מהתיק הזה. אני מפחד. וגם אתה צריך לפחד. כולכם צריכים לפחד. האיש שהרג את סקיילר אדוארדס שלח מסר."
"איזה מסר?" שאלה קייט.
בזמן שדיבר, עיניו של הארי היו נשואות למרחק, וזיעה נטפה על פניו וזלגה אל שפתיו. "בפרק י"ב בחזון יוחנן, האישה שורדת את המפגש שלה עם השטן, שמגורש, ומלחמה פורצת בשמים. בפרק ט"ו אלוהים מסיים את המלחמה כשהוא משלח שבעה מלאכים, עם שבע מגפות, על פני האדמה. מותה של סקיילר אדוארדס הוא לא הסוף של משהו. הוא רק ההתחלה."
לרגע, לא קייט ולא אני דיברנו. אצבעותיה תופפו במקצב עצבני על מכסה המנוע, ואז היא שלחה יד פנימה למכונית והניחה אותה על כתפו של הארי.
"זה סתם איזה משוגע, הארי. אנחנו נמצא את מי שהרג את סקיילר ונוודא שהוא ייכלא."
"ברור," הוא אמר. "בינתיים אני אשאיר את האקדח שלי קרוב ואתפלל שלא אצטרך להשתמש בו. אני אשאר כאן בחוץ, במכונית. אני אזוז קצת למעלה, כדי לוודא שאני רואה את הכביש הראשי. אתם תיכנסו פנימה."
"התכוונתי לבקש מבלוך לשמור על המקום," אמרתי.
"בלוך צריכה להתחיל לבדוק את קורן ולחפש כל קצה חוט שקשור לקודי וורן," אמר הארי.
"הגיוני," אמרתי. "אני א..."
"אתה תישאר כאן," אמרה קייט. "אני אהיה במלון עם בלוך. אני יכולה לטפל בבחירת המושבעים. אתה צריך לדבר עם הלקוח שלנו. יש הרבה שאלות שעדיין אין לנו תשובות עליהן."
"כשהיית איתו בתא, היתה לך הזדמנות לשאול אותו על השריטות על גבו ועל העובדה שהדם שלו נמצא מתחת לציפורניים של הקורבן?"
"כן," אמרה קייט ונעצה את מבטה בקרקע.
"מה הוא אמר? היה לו הסבר הגיוני?"
"לא היה לו שום הסבר. הוא רק נענע את הראש ואמר שהוא לא יודע."
"התיק הזה רק משתפר מרגע לרגע," אמר הארי.
קייט ובלוך עזבו בפריוס. הארי הזיז את רכב השטח לאורך דרך העפר הצרה שהובילה לביתה של פטרישיה. אני הסתובבתי בסלון וצפיתי בפטרישיה ובאנדי מביטים בתמונות ישנות ונצמדים זה לזה.
היו הרבה מאוד שאלות שהייתי צריך לשאול, אבל באותו רגע לא יכולתי. אנדי נראה כל כך עייף, כל כך שברירי, והיה פשוט טוב לראות אותו עם אמו. הוא היה כלוא בתא במשך חודשים, הוכה, עבר התעללות, וחשבתי שמוטב שירגיש יותר כמו עצמו לפני שנתחיל לדבר על הסיוט שממנו התעורר זה עתה.
אנדי אכל חצי כריך של חמאת בוטנים וריבה, שתה כוס חלב והלך לחדרו. עד מהרה הוא ישן שינה עמוקה במיטתו. אני אכלתי את החצי השני של הכריך שלו. פטרישיה הציעה להכין לי קצת עוף, אבל סירבתי. היתה קלילות בצעדיה. קרסולה עדיין היה נפוח מאוד, אבל היא לא נתנה לכאב להאט אותה וגם לא נתנה למחשבה על המשפט המתקרב להרוס לה את הערב. הלילה בנה היה בבית, ושום דבר לא ימנע ממנה לחייך.
ובכל זאת, היתה לי עבודה. והייתי צריך לדעת דבר אחד עכשיו, כי בלי תשובה סתם נעמיד הגנה למראית עין. לא יכולתי לשאול את אנדי, אבל לא יזיק לשאול את פטרישיה.
"אנדי אמר לקייט שהוא לא יודע איך נוצרו השריטות האלה על הגב שלו. הוא גם אמר שהוא לא יודע איך הדנ"א שלו נמצא מתחת לציפורניים של סקיילר. אני לא רוצה לדכדך אותך. זה נס שהוא חזר הביתה. אבל אני רוצה לוודא שהוא יישאר בבית. יש לך רעיונות? משהו שאולי יעזור?"
"אני אדבר איתו, אבל אתה צריך לדעת שאנדי שלי לא משקר. אם הוא לא יודע, אז הוא לא יודע. הוא תמיד אומר את האמת."
הודיתי לה, והיא אמרה שהיא הולכת לישון ושאין צורך שאשאר. הם מוגנים.
"הייתי רוצה להישאר הלילה. רק בשביל השקט הנפשי שלי. אם זה בסדר מבחינתך. אני לא רוצה להכביד. אני יכול לישון במכונית עם הארי."
"הספה תהיה יותר נוחה. אני אביא לך כמה שמיכות. מר פלין..."
"אדי, בבקשה."
"אדי," היא אמרה, כאילו מודדת את השם. "תודה שהחזרת את הבן שלי הביתה."
"העונג כולו שלי."
לא היה קל להוציא את אנדי מהמעצר. להרחיק אותו מתא הנידונים למוות יהיה משחק אחר לגמרי. משחק שנעשיתי משוכנע יותר ויותר שנועדתי להפסיד בו.
פטרישיה סידרה את הספה והלכה לחדרה.
הייתי עייף, אבל לא הצלחתי להירדם בחום המחורבן הזה. הכנתי לי תה ויצאתי אל המרפסת הקטנה כדי לספוג את הלילה. העצים הצפופים היו מלאי חיים ורחשים, וריח קלוש של ריקבון הגיע אלי עם הרוח הרכה, החמימה. הסרתי את העניבה, פתחתי את כפתורי החולצה וסרקתי את העצים. השעה היתה כמעט אחת בלילה. ידעתי שאני צריך לצאת ולהחליף את הארי בקרוב, אבל איכשהו הרגשתי שלא יהיה נכון להשאיר את פטרישיה ואנדי לבד בבית.
הכמיהה לניו יורק היתה חזקה ביותר כשהייתי במקומות כאלה. גדלתי בברוקלין, בתוך התנועה, ילדי הרחוב, הפשע, המוזיקה ושעות אחר הצהריים הארוכות של צחוק שזלג ממספרות ומברים. שימו אותי בסמטה חשוכה עם שלושה בריונים, ואני שאנן. לא כמו עכשיו. לא אהבתי להיות רחוק מאורות העיר, בחושך, עם כל החיות האלה, הנחשים, העכבישים, החרקים ואלוהים יודע מה עוד יש שם בחוץ, זוחל ומתרוצץ סביב ועושה יותר מדי רעש.
נשענתי לאחור בכיסא הנדנדה של פטרישיה על המרפסת ולגמתי מהתה.
כשפקחתי שוב את עיני, הקרח בתה שלי נמס. בטח התנמנמתי.
היה כל כך חשוך, שראיתי רק מטרים בודדים מעבר לסבך העצים העבה שהקיף את הנחלה. רכב השטח חנה הרחק במעלה שביל העפר. לא ידעתי אם אצליח לראות אותו גם אם אורותיו דולקים.
הנחתי את הכוס, נעמדתי על רגלי והתמתחתי.
ואז שמעתי משהו. רעש שאי אפשר לטעות בו.
דלת מכונית נטרקת.
הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לסלולרי של הארי. אולי הוא יצא לרגע להשתין ביער. אולי לא. הטלפון צלצל וצלצל.
הארי לא ענה.
איזו סיבה אפלה שלא עמדה מאחורי הרצח של סקיילר אדוארדס, הייתי די בטוח ששום דבר מזה לא באמת קשור לאיזו מגפה מכתבי הקודש. הארי היה הרבה יותר מבוגר ממני, ואם לומר את האמת, גם הרבה יותר חכם, אבל הוא גדל בכנסייה ומשהו מהעולם הזה נשאר איתו תמיד.
אמרתי לעצמי שהכול בסדר איתו. אולי דמיינתי את הטריקה של דלת המכונית. הוא בטח ישן. האיש הזה יכול לישון כמעט בכל מצב מחורבן.
הוא בסדר. הייתי בטוח.
די בטוח.
ניסיתי שוב. לא היתה תשובה.
דילגתי מעל מעקה המרפסת ופתחתי בריצה מהירה לעבר דרך העפר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
