"המורשת שלו היא שאנחנו צריכים להישאר פה": פרידה מהגיבור רס"ב סבסטיאן איון ז"ל
רס"ב סבסטיאן ("סבי") איון ז"ל, לוחם מילואים בחפ"ק של מפקד חטיבה 401, נפל ב-19 במרץ 2024 במתחם בית החולים שיפא בעזה. הוא נולד בבואנוס איירס, בן בכור לרות נעמי ודוד מרקוס. "הוא היה ילד חזק מאוד, והפך לנער ולגבר חזק", אומרת אמו.
1 / 5
כשסבסטיאן היה בן שלוש עלתה המשפחה לישראל, והוא נכנס לכיתה בקיבוץ "עם עוד ילדים חזקים, שרצו לבדוק אותו", מספרת רות. "הוא רב עם אחד, רב עם השני - ואחר כך הפך להיות הגיבור של הכיתה".
אחיו הקטן יונתן, זוכר את זה מהצד השני: "אחותי מספרת שכשהייתי קטן היא וסבי היו רבים לא מעט. בשלב מסוים, אני הפכתי לשק החבטות שלו".
"אני מכיר את הדרך יותר טוב מהם"
כשהיה בן 11 קנה לו אביו אופניים, ולא רחוק מהמושב שבו התגוררו היה בסיס צבאי שסבסטיאן נהג לרכוב אליו. "יום אחד הגיע אליי מפקד מהבסיס", מספר דוד, "הוא אמר: 'הבן שלך מגיע אלינו דרך שדה מוקשים. זה מסוכן'.
"בלילה דיברתי עם סבסטיאן, ואמרתי לו: 'סבסטי, זה מסוכן, אל תעשה את זה'. והוא ענה: 'אבא, אני מכיר את הדרך יותר טוב מהם'. זה היה סבסטיאן. מעולם לא ראיתי פחד בעיניים שלו".
זמן קצר אחר כך חזרה המשפחה לארגנטינה, בניגוד לרצונו של סבסטיאן. בבואנוס איירס נהגו לחלק לאורחים מזכרות בסוף כל חגיגה, ולבר המצווה שלו הוא בחר להכין בעצמו דמויות של חיילים. "הוא כל הזמן חלם שהוא יחזור לישראל ויהיה בצבא", אומרת רות.
וכשהגיע הצו הראשון, מספר דוד, "הוא אמר לי: 'אבא, אני חוזר לישראל כדי להתגייס'. שמונה חודשים אחריו, חזרנו גם אנחנו".
בצבא סבסטיאן שירת כלוחם בשייטת 13 עד שנפצע באימון, ואחיו הקטן ניסה ללכת בעקבותיו. "תמיד רציתי להיות כמוהו", מספר יונתן, "אבל היה מאוד קשה להשלים את הפערים ביכולות שלו, המנטליות והפיזיות".
במשך שנים, רות לא הבינה למה בנה לא המשיך לקריירה צבאית. "רק אחרי שהוא נהרג, המפקד שלו אמר משפט שגרם לי להבין טוב יותר את הבחירה שלו; סבסטיאן לא היה טיפוס של שחור או לבן. היה לו קשה לקבל הוראות, ולבצע אותן בלי לבדוק קודם מה המטרה שעומדת מאחוריהן. הוא תמיד חשב מחוץ לקופסה. אז למסגרת של הצבא הוא לא התאים - אבל במילואים הוא דווקא מצא את עצמו, עם הרעיונות היצירתיים שלו".
"סבי לא נותן להם מנוחה"
אחרי הפציעה בשייטת סבסטיאן כבר לא היה חייב בשירות קרבי, אבל הוא התעקש: כעשרים שנה שירת במילואים בחפ"ק של מפקד חטיבה 401, ולחם במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן".
"הצוות שלנו מוכר בתור צוות קצת 'אוף', לא שגרתי", מספר עדי קופר, חברו מהמילואים. "צוות למשימות שקופצות. פחות מערכתי - פשוט לקום, לעשות, להשתמש במה שיש ולאלתר. זו הגישה שסבסטיאן הנחיל אצל כולנו.
"היה לו 'טאנל ויז'ן': אם היה נחוש לעשות משהו, הוא עשה אותו, גם כשאמרו לו שאי אפשר. 'אני יכול לעשות את זה', הוא היה אומר - וברוב הפעמים הוא גם הצליח".
דוד מתאר את צוות "המיוחדים של סבי" בחיוך: "כמה אנשים, כולם מבוגרים, עם בטן, עם כולסטרול ולחץ דם. וסבי לא נותן להם מנוחה".
עבור קופר, סבסטיאן היה הרבה יותר מחבר לצוות. "יש לי סיפור חיים מאוד מורכב, והוא החליט שהוא לוקח אותי תחת חסותו", הוא מספר. "הגעתי למצב שאין לי איפה לגור ואין לי הכנסות, והוא דאג לי לעבודה ולמקום להיות בו. הוא ידע עליי הכול. התייעצתי איתו על החיים, על זוגיות, על עבודה. ואת הילדים שלו הכרתי מאז שהיו קטנים".
גם החיים של סבסטיאן עצמו לא היו פשוטים: אב לארבעה ילדים שעבר גירושים קשים, ואחר כך חלה בסרטן. לטיפולים הקפיצו אותו חבריו מהמילואים.
"בשלוש שנים האחרונות הייתה לו בת זוג שנתנה לו הרבה אושר", מספר דוד. "שלוש שנים של אושר - ובאותן שנים גם הגיע הסרטן. אבל הוא תמיד נשאר עם חיוך על הפנים, אפילו ברגעים הכי קשים".
"אין מצב, אנחנו לא עוצרים"
בבוקר 7 באוקטובר, קיבל יונתן הודעה מסבסטיאן: "תתקשר להורים. אני כבר דיברתי איתם, תדאג שהם יתפנו מהבית".
ברגע שנודע לו על המתרחש בעוטף, סבסטיאן לא בזבז זמן ומיהר להקפיץ את כל החברים מהיחידה - והצוות נפגש ויצא דרומה. "הגענו לנובה", מספר קופר, "אני הייתי מאוד נסער, וסבסטיאן היה מאוד חד - פשוט חיפש ניצולים ועשה מה שצריך".
בערב הגיעו לתחנת המשטרה בשדרות. "הוא אמר לחברים: 'בואו, אנחנו חייבים להיכנס, להשתלט. יש לנו שם חברים, אזרחים, שוטרים'", מספר יונתן. "אמרו לו: 'אבל סבסטיאן, אנחנו עוד לא מוכנים'. והוא ענה: 'אין מצב. לא עוצרים'".
"בהמשך המלחמה הוא היה דמות שכולם ידעו מי הוא", אומר עדי. "תמיד חותר, תמיד עושה, לא ישן". כחודשיים לפני נפילתו כתב בפייסבוק: "זאת הבעיה – אין לנו בית אחר, ואין לנו אפשרות להפסיד. חייבים לנצח".
דוד ניסה לעצור אותו. "אמרתי לו: 'מספיק, סבסטיאן. יש לך ארבעה ילדים, עברת הרבה. בשביל מה אתה צריך את זה?' והוא ענה: 'אבא, אני לא עושה כלום. אני מביא דלק, מביא פה, מביא שם. אל תדאג, אני לא בסכנה'".
ליונתן, שגם הוא ביקש ממנו לחזור הביתה, ענה אחרת: "אצא מפה או כשהמלחמה תיגמר, או בארון. אלה שתי הדרכים היחידות".
"מישהו משלנו"
ב-19 במרץ 2024, במהלך פעולה במתחם בית החולים "שיפא" בעזה, הוביל הכוח מחבלים שנתפסו. אחד מהם ניסה להימלט, וסבסטיאן זינק אחריו. הכוח פתח באש לעבר המחבל - וסבסטיאן נפגע מהירי של חבריו.
"לא חשבתי שאיבדנו אותו", אומר עדי, "בעיניים שלי הוא היה דמות ששום דבר לא יכול לעצור".
"הסרטן לא ניצח אותו, הגירושים לא ניצחו אותו, המלחמה לא ניצחה אותו", אומר יונתן. "ובסוף, מישהו משלנו פגע בו. הדבר הראשון שעשינו היה לבקש לדבר עם אותו חייל, כדי שיבין שאנחנו לא כועסים עליו. במלחמה קורים דברים - גם סבי היה אומר לנו את זה אילו היה כאן".
סבסטיאן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה, והועלה לאחר נפילתו לדרגת רב-סמל בכיר. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, את הוריו רות נעמי ודוד מרקוס, ואת אחיו סינטיה ויונתן.
"אין מישהו שיגיד שהוא היה בן אדם רע", אומר עדי. "הוא פשוט היה כל כך טוב, כל כך חי, כל כך חיובי. וגם כשעבר קשיים - לא נכנע".
"הוא מאוד אהב את המדינה הזאת", אומר יונתן. "מבחינתו, המורשת שלו היא שאנחנו צריכים להישאר פה, לשמור על המדינה ולגדל פה את המשפחות".
"מה שמחזק אותי כל הזמן זה להמשיך עם החיוך", אומרת רות. "יש לי גיבור. אני אימא של גיבור - אני לא בוכה".
רס"ב סבסטיאן איון ז"ל, חטיבה 401, נפל בתאריך 19.3.2024, בן 51 בנופלו.
יהי זכרו ברוך!
רס"ב
סבסטיאן איון