"מים שקטים חודרים עמוק": סיפורו של סמ"ר רועי דאוי ז"ל - הלוחם שהלך בעקבות הלב
כבר מרגע לידתו של רועי דאוי ב-5 בנובמבר 2002, נרשם בסיפור חייו מאבק של קיום מול סיכויים קלושים. אמו, בטי (בתיה), נזכרת ברגעים המורכבים בחדר הניתוח הקיסרי: "הייתה לידה שלישית שהיא ניתוח קיסרי מתוכנן מראש. מגיעים לניתוח, ניתוח מאוד ארוך, מסובך. הרופא אומר: 'גברת, בלידה הבאה את חייבת לשים לב, לא יהיה לך דבר כזה, זה סכנה לך ולעובר". כשהוא מדבר איתי על זה, עובר לי פה סרט מעל הראש, מעל העיניים, ואומר: 'אדוני רועי לא יחסר'. וזה היה שמו, רועי".
1 / 5
רועי גדל להיות נער צנוע, עדין וערכי, שפעל תמיד מתוך שקט פנימי ועוצמה בלתי רגילה. "אני קוראת לרועי מים שקטים חודרים עמוק", אומרת בטי. "רועי עשה כל דבר בשקט, בטוב". את העדינות הטבעית שלו הוא תיעל לעולם הג'ודו, אומנות לחימה שבחר בה דווקא בשל היותה לא אלימה ומבוססת על כבוד. אריה, אביו, נזכר בנסיעות הארוכות לכל תחרות ברחבי הארץ, רק כדי לזכות לראות את בנו לכמה רגעים על המזרן. "הייתי נוסע עד הרצליה לכמה שניות כדי לראות אותו וחוזר. הייתי אומר לו: 'רועי, תאריך את הקרב קצת שאני אהנה מזה'. היום הבית מלא במדליות שלו".
קשר אנושי עמוק
אך מעבר להישגים הספורטיביים, מה שהגדיר את רועי יותר מכל היה הקשר האנושי העמוק עם סביבתו. אחותו עדן מתארת קשר שהיה חזק יותר מקשר בין אחים רגילים: "כולם חושבים שאיבדתי אח קטן, אבל בשבילי זה היה קצת כמו לאבד בן". היא מספרת על נער שדרך ארץ ואהבת הבריות היו עבורו דרך חיים יומיומית, ולא רק סיסמה: "לשון הרע פשוט לא דיבר אליו... זה היה עובר מעליו". אחיו תומר מוסיף כי למרות הקושי הטבעי בקבלת אח חדש למשפחה בהתחלה, רועי הפך במהרה ל"חלק בלתי נפרד מחיי".
נקודת המפנה בחייו של רועי הגיעה בגיל 12, כשגורלו נשזר בגורלו של סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, שנפל במבצע "צוק איתן". רועי גילה צירופי מקרים מצמררים: שניהם נולדו באותו תאריך, למדו אצל אותה מורה בבית הספר ואהדו את אותה קבוצת כדורסל. "הוא ממש לקח את ליאל איתו ללב", מספרת אמו. רועי החליט ללכת בדרכו של ליאל לחטיבת גבעתי, וכפי שתומר מתאר זאת: "כמו שהלכו אחרי ליאל באהבה, היום הולכים אחרי רועי".
בשירותו הצבאי בלט רועי כמפקד שרואה את האדם מאחורי המדים. הוא שאף להיות מ"כ של טירונים כדי לחלחל את ערכיו כבר מתחילת הדרך. באחת ההקלטות המרגשות שנשארו ממנו, נשמע רועי מבקש ממפקד אחר לקנות חטיפים ופינוקים לחייל שלו שסוגר שבת במחלקה: "אל תגיד לו שזה אני", הוא נשמע מבקש בצניעות האופיינית לו. הדאגה שלו לאחר הייתה שקטה, כמעט חשאית, אך נוכחת תמיד.
ה-31 באוקטובר 2023 הפך ליום שבו השמיים נפלו על משפחת דאוי. בזמן שרועי נפל בקרב בצפון רצועת עזה, אחיו תומר עבר תאונת אופנוע קשה ואושפז בבית החולים. אריה, ששהה במיון עם תומר, ראה לפתע את השם "רועי" מבליח על מסך החדשות תחת הכותרת המצמררת של נופלי הסיירת. "התייבשתי", הוא משחזר בכאב. "בשעה שמונה תיקתקו לי בדלת, ראיתי שלושה קצינים מול הפנים... אמרתי להם: 'אל תגידו לי כלום, אני יודע מה אתם רוצים להגיד לי'".
"זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה"
מאז אותה בשורה, השכול מלווה את המשפחה בכל צעד. בטי חזרה לעבודה, אך בדרכה היא עוצרת מדי בוקר בהר הרצל: "אומרים לי 'למה את הולכת כל בוקר?', אז יש לי תשובה: את אומרת לילדים שלך בוקר טוב בבוקר? זה אותו דבר, גם אני רוצה להגיד לבן שלי בוקר טוב". אריה מתאר את הבכי הקבוע בדרך חזרה מבית הכנסת מדי שישי, כשהוא מבין שוב ושוב שהוא חוזר לשולחן שבו חסר כיסא אחד.
אך רועי, במילותיו האחרונות, השאיר למשפחתו ולעם ישראל כולו צוואה של חוסן ותקווה. במכתב שכתב בתחילת המלחמה, לאחר הלחימה הקשה בכפר עזה, הוא פנה למשפחתו ברוח אופטימית ומפתיעה לבחור צעיר בגילו: "אם למות אז רק כך, החיוך עולה בכל רגע אפשרי. לראות את כל מי שנמצא פה, זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה". הוא חתם את דבריו בשלוש מילים שהפכו למצפן עבור משפחתו: "ורק תתחזקו מהכל".
"זה מה שהוא היה רוצה להשאיר לעולם", מסכמת עדן. "שנדע לקום מהשבר הזה כולנו, כעם אחד, לב אחד, ולבנות ולהיבנות". רועי דאוי ז"ל, הילד עם העיניים הכחולות והלב הענק, נפל כגיבור, אך הוא חי בלבבות של כל מי שבוחר, כמותו, להעלות חיוך ולראות את הטוב שבזולת.
סמ"ר רועי דאוי, חטיבת גבעתי, נפל בתאריך 31.10.2023, בן 20 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
רועי דאוי
