"עוד כמה ימים אני חוזר": פרידה מהגיבור רס"ר עילי כהן ז"ל
רס"ר עילי כהן ז"ל, לוחם מילואים ביחידת מגלן, שנפל בקרב במחנה הפליטים ג'באליה ב-5 בדצמבר 2023, היה ילד שלא ישב בשקט לרגע. "גם כשהיה פעוט במעון", מספרת אמו רינת. "יום אחד הוא פתח את השער, לקח איתו כמה ילדים, והם פשוט יצאו לכיוון המכולת. בעל המקום התקשר לגננת, ואמר לה: 'תקשיבי, חסרים לך ארבע ילדים', והחזיר אותם למעון".
1 / 6
עילי, בנם של רינת וזכי, נולד וגדל במושב בית נחמיה שבחבל מודיעין, הבן היחיד בין שלוש אחיות: דניאל הבכורה, ואחריו נטע ושקד.
"הוא היה החבר הכי טוב, אבל ידע גם לשחק את הדמות של האח הגדול", אומרת נטע. "הייתי מתייעצת איתו על הכול - ריב עם חברה, מישהו שאני מתחילה לצאת איתו. והוא היה מתייעץ איתי על בגדים. תמיד אמרתי לו שהסטייל שלו הוא כמו של איש מבוגר מטקסס".
התנדב ראשון לכל "משימה שחורה"
עילי למד בבית ספר בכפר הנוער בן שמן ואחר כך בקריית החינוך "אמית נחשון" בשוהם, במגמות ספורט וביולוגיה, והיה חניך בתנועת "בני המושבים". אבל את רוב שעות יומו הצליח למלא בארבע שנים של גיטרה בקונסרבטוריון, אמנויות לחימה, גלישת מצוקים וטיפוס הרים.
לעילי היו ידי זהב. הוא עבד עם עץ ועור; גילף, חרט ותפר, אסף סכינים וגם הכין סכינים בעצמו. "כל דבר שעילי החליט לעבוד עליו, הפך להיות מעשה של תשוקה ושל יופי", כתב חבר קרוב.
ומעל הכול הייתה המוזיקה. "הוא ניגן בגיטרה, גם חשמלית וגם אקוסטית", מספרת רינת. "אהב מאוד ג'אז, בלוז ורוקנרול, ופעם בשבוע היה הולך באופן קבוע למועדון בתל אביב שנקרא 'בלוז אנד בוז'".
כשהיה בכיתה י' הצטרף עילי לתוכנית של עמותת "המסלול", שמכינה בני נוער לגיבושים ולשירות קרבי, ובשבתות יצא לריצה בדיונות של חופי תל אביב.
בפברואר 2019 התגייס לצנחנים, וביום השלישי לטירונות נקרא לגיבוש והתקבל למגלן, יחידת העילית של חטיבת הקומנדו. שם פגש את אילן בכרך, חייל בודד שעלה מארצות הברית. "הוא היה אחד האנשים הראשונים שהתחברתי אליהם", מספר אילן. "אנגלית היא שפת האם שלי, והוא דיבר אנגלית ברמה הכי גבוהה בצוות.
"היו לנו הרבה דברים משותפים; שנינו אהבנו לנגן בגיטרות, והמוזיקה האהובה עלינו הייתה בלוז ורוקנרול. אהבנו גם לעבוד עם הידיים, בעיקר ליצור דברים מעץ". עילי פתח את ביתו בפני אילן, והמרפסת הפכה למקום שבו השניים ישבו במשך שעות עם כוס ויסקי, החליפו שירים ברמקול ואלתרו בגיטרה.
"הוא היה חייל מטורף, ורצה להתמקצע בכל היבט צבאי שהתאפשר לו. בכל פעם שהייתה לו אופציה לצאת לקורס, הוא לקח את זה בשתי ידיים", מספר אילן. "ולצד זה הוא גם היה צנוע ושקט, ואהב להקשיב לאחרים".
לאחר נפילתו, חבריו לצוות כתבו עליו שאי אפשר היה להתחרות בו במידת הסדר והארגון, ושהוא תמיד התנדב ראשון לכל "משימה שחורה" שרובם העדיפו להימנע ממנה.
פק"ל עזרה ראשונה בכיס
אחרי השחרור, במרץ 2022, עבד עילי כברמן בבר ה"זפלין" בשוהם, חסך כסף, ובינואר 2023 יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה. "מה הוא לא עשה שם", אומרת נטע, "הוא צנח, הוא קפץ, הוא עשה סנפלינג, טיפס על ההרים, ירד מההרים. הוא עשה הכול".
בברזיל הכיר את בת זוגו, והשניים המשיכו יחד לבוליביה. שם, ב"דרך המוות", נקלעו לסכסוך שהסלים לקרב יריות בין מקומיים.
"ירו באישה מקומית", מספרת רינת, "ולעילי תמיד היה בכיס פק"ל עזרה ראשונה. אז הוא גרר את האישה הפצועה מתחת לאחת מהמכוניות שהיו במקום, כשהיא כולה מדממת, והעניק לה טיפולי ראשוני. ותוך כדי גם הצליח לגרור את בת זוגו מעבר לכביש, שלא תיפגע מהירי".
אחרי שסיים לחרוש את פרו, קולומביה ואקוודור, החליט עילי להפתיע את משפחתו, שטיילה באותו זמן באוסטריה. "אבא שלי עצר את האוטו ואמר: 'תקשיבו, עשיתי 'צ'ק-אין' לאיזה מלון, אני צריך ללכת לבדוק אם זה עבד'", מספרת נטע.
"חיכינו באוטו, ופתאום אנחנו רואות דמות בחולצה משובצת ועם חיוך חמוד, מתקדם לכיוונינו. כשהבנו שמדובר בעילי, התחלנו לצרוח מהתרגשות", היא מתארת.
אחרי שבעה חודשים שבהם חרש את דרום אמריקה לאורכה ולרוחבה, עילי שב ארצה, היישר לעבודתו הקודמת בבר ה"זפלין", ובמקביל נרשם ללימודי הנדסת מכונות במכללת "אפקה" בתל אביב.
"עילי, אל תלך"
בערב שמחת תורה 2023 תכנן עילי ללכת עם רז בוקובזה, חבר ילדות מהמושב, למסיבת הנובה. אבל באותו יום עילי שובץ למשמרת בעבודה, ונאלץ להישאר בבית.
"ב-7 באוקטובר התעוררנו כמו כולם, בשעה 6:30, מאזעקות", מספרת רינת. "באותו בוקר התקשר אליי אחד מהחברים של עילי, ואמר: 'בבקשה תעירי אותו, אנחנו לא מוצאים את רז. הוא היה בנובה והקשר איתו נותק'. בהמשך, תתקבל הבשורה הקשה על הירצחו של רז בנובה.
"תוך כדי שאני מדברת עם החבר, עילי כבר קיבל צו 8 והודעה להתייצב ביחידת המילואים". הוא הגיע ראשון לנקודת הכינוס, גויס לגדוד 7008 בחטיבת הקומנדו במילואים, ובערב כבר לחם במוצב נחל עוז תחת אש.
כמה שבועות אחר כך, עם הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, לחם עם צוותו בבית חנון ובבית לאהיה. "אחרי שרז נפל ראיתי שינויים באופי של עילי", אומר חברו הטוב אילן. "זה היה חבר ילדות שגדל איתו במושב, והוא בעצמו היה אמור להיות איתו במסיבה. כל האירוע השפיע עליו מאוד".
"ביציאות הקצרות הביתה, עילי חזר כבוי", מספרת נטע. "כל השמחה שלו, האנרגיות העוצמתיות שהיו לו, נעלמו כמעט לגמרי. הייתה לי תחושה לא טובה. אמרתי לו: 'עילי, אל תלך, אני לא רוצה שתלך'. חיבקתי אותו, והוא אמר: 'יאללה, עוד כמה ימים אני חוזר'".
בשבת, 2 בדצמבר 23', התעוררה המשפחה לצלילי "Here Comes the Sun" של הביטלס, שעילי פרט על הגיטרה. בצהריים הוא הוקפץ בחזרה לעזה. למחרת בבוקר התקשר להודיע שהוא מכבה את הטלפון ונכנס לפעילות בג'באליה.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-5 בדצמבר, "היינו במשימת שחרור חטופים בג'באליה, בתוך אחד הבתים", משחזר אילן, "עילי היה בחדר אחד ואני הייתי בחדר השני, ואז שמעתי ירי קרוב מאוד. נכנסתי לחדר הסמוך וראיתי את עילי פצוע, שוכב על הרצפה.
"הלוחמים שהיו שם התחילו לטפל בו. הוצאתי את האלונקה מהתיק והורדתי לו את הווסט", הוא ממשיך לתאר את השעות הקריטיות שנחקקו לעד בזיכרונו. "הזמינו מסוק חילוץ, אבל האזור היה 'חם' מדי מבחינה ביטחונית, ונאלצנו לחלץ אותו בעצמנו; סחבנו אותו על האלונקה דרך המדרגות המפותלות, והוצאנו אותו מהרצועה ברכב".
"ומה איתנו?"
ביום שלישי, 5 בדצמבר 23', בשעה עשר וחצי בבוקר, התקשרה דניאל, אחותו הבכורה של עילי שהייתה אז בהריון מתקדם, מביתה באילת: "אימא, כנראה שיש לי צירים".
"השעה שבה דניאל צלצלה, הייתה בדיוק השעה שבה עילי נפל", אומרת רינת. "אנחנו עדיין לא ידענו. כל מה שידעתי באותו רגע זה שאני צריכה לנסוע לאילת להיות עם דניאל".
כמה שעות אחר כך, ב-שתיים בצהריים, הבת הצעירה שקד צלצלה לרינת, ואמרה: "אימא, בואי הביתה, הגיעו חיילים".
"ראיתי חיילים מרחוק", משחזרת נטע, "יצאתי אליהם עם חיוך על הפנים, כי הייתי עם שקד ומשהו בתוכי עדיין נותר תמים. אבל אז פתאום פתאום נפלה ההבנה שמשהו נורא קרה. הם נכנסו הביתה. התיישבתי מולם, החזקתי את אחותי חזק, והם הודיעו לנו שעילי נפל".
בינתיים, בבית החולים באילת, דניאל הורידה את המוניטור מבטנה ואמרה לאמה בטלפון: "לא משנה מה, אני אגיע להלוויה של אחי'", מספרת רינת. "היא הגיעה אלינו באותו יום, בעשר וחצי בלילה, ועמדה מעל הקבר, גיבורה כזו, עם צירים".
יומיים אחרי נפילתו של עילי נולד בנה, רפאל אליהו - על שם דודו, עילי אליהו.
עילי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב חדיד, לא רחוק מהמושב שבו נולד וגדל, והועלה לאחר נפילתו לדרגת רס"ר. הוא הותיר אחריו את הוריו, רינת וזכי, ואת אחיותיו דניאל, נטע ושקד.
"הבנות שלי ידעו שהוא הבן המועדף, לא הסתרתי את זה", אומרת רינת. "אני לא זוכרת פעם אחת שכעסתי עליו. וכשהוא נפל, אמרתי ש'הלכו לי החיים'. והבת שלי שאלה: 'ומה איתנו?'. זה משפט שמלווה אותי כל הזמן מאז. הרבה פעמים אני חושבת גם מה עילי היה רוצה שיהיה. בתוך תוכי אני יודעת שהוא לא היה רוצה שאשקע באבל ובאובדן".
בחצר הבית בבית נחמיה, מול המחסן ששימש לעילי בית מלאכה, מטפח אביו את "גינת עילי", ובה עץ ליים לזכר הקוקטיילים שבנו אהב להכין בכל ערב שבת.
עילי עשה ב-23 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
רס"ר עילי כהן ז"ל, חטיבת הקומנדו, נפל בתאריך 5.12.2023, בן 23 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
רס"ר
עילי כהן