בזמן שעבדתי אתמול בבוקר גם הזומים אצלנו בבית עבדו. ממחשב אחד שמעתי "מי שלא פותח מצלמות יהיה לו חיסור בשיעור, אני לא אגיד את זה שוב", ומהמחשב השני שמעתי רעשים. שאלתי את הבת שלי למה יש רעש כזה ואיך אפשר ללמוד ככה? והתשובה שקיבלתי היא שעשו עדכון תוכנה ואין מה לעשות.
אני לא הולכת לדבר איתכם שוב על אתגרי הזום. להפך, אני דווקא מחובבי הפלטפורמה אבל כשזה מגיע לפיל הגדול בחדר שנקרא תעודת בגרות, פה כבר צריך לעצור רגע ולחשוב מה באמת הדבר הנכון לילדים שלנו, וכן, גם למורים שמנסים לעשות הכול ולפעמים התחושה היא שהם נלחמים בטחנות רוח.
לא לכל הורה יש כסף לשיעורים פרטייםלא לכל הורה יש כסף לשיעורים פרטיים
לא לכל הורה יש כסף לשיעורים פרטיים
(צילום: shutterstock)
בימים אלו החלה מחאה של תלמידים עם דרישה לבטל את בחינות מועד החורף או לצמצם את חומר הבחינה לבגרות. אליהם הצטרפו גם מורים ומנהלים מודאגים שמבקשים שההחלטות ייעשו בתיאום עם ראשי המוסדות להשכלה גבוהה.
"אני מציצה בכל בוקר במחשבים ורואה שם ילדים ומורים עם המון כוונות טובות אבל משהו פשוט לא עובד"

קשה להיות יצירתיים כשיש דאגות

ברור שהלמידה בזום לא פשוטה בלשון המעטה. ברור גם שהיא אפשרית אבל יש למצב שנקלענו אליו מחירים. אפשר לפרסם עד מחרתיים עצות של מומחים על איך ללמוד נכון ולשמור על ריכוז אבל כשזה נוגע למתבגר או מתבגרת בני 17, נסו אתם לומר להם להתעורר חצי שעה לפני השיעור, לאכול משהו בריא ולפתוח את המחשב רעננים ושמחים.
אנחנו אפילו הגדלנו ראש בבית, קנינו כדור פילאטיס לשבת עליו, דאגנו למחשבים טובים, לשקט, לכל מה שצריך אבל במבחן התוצאה: אני מציצה בכל בוקר במחשבים ורואה שם ילדים ומורים עם המון כוונות טובות אבל משהו פשוט לא עובד. התחושה היא שללמוד לבגרויות בימי קורונה זה כמו לאכול עם ידיים קשורות.
קראו עוד:
אפשר לתת לילד שיעורים פרטיים במקצועות החשובים אבל לא לכל הורה יש 150-120 שקלים לשיעור אחד ותכפילו את זה בשניים, שלושה או ארבעה ילדים ואז תכפילו במתמטיקה ובאנגלית, והנה אתם יכולים להעביר את המשכורת שלא קיבלתם למורות הפרטיות.
"שיתרגלו לעולם החדש", "שיהיו יצירתיים", "שילמדו לבד". יופי, גם אני שמעתי את הסיסמאות האלה והן באמת נהדרות. אצלנו בבית נוצרו רעיונות מדהימים בזכות הזמן הפנוי שנחת על הדור הצעיר. אבל כשבראש כל הזמן יש מחשבות על "מה יהיה עם הבגרות?" אי אפשר באמת להיות יצירתיים בלימודים, אז כל אחד בורח למקום שנעים לו - לאפייה, לריקודים בטיקטוק, ליוגה, כל מה שעושה טוב ולו לרגע.
 מוטרדים מהשפעת התקופה על העתיד מוטרדים מהשפעת התקופה על העתיד
מוטרדים מהשפעת התקופה על העתיד
(צילום: shutterstock)

להסתכל על הדרך ופחות על התוצאה

עם כל הכבוד לתוצאה יש גם את הדרך, ואם יש שינוי ראשון שמשרד החינוך צריך לעשות זה לחשוב על הדרך, על ההנאה מהלימודים. הרי כולנו גילינו שאחרי שסיימנו 12 שנות לימוד והלכנו ללמוד משהו, פתאום הבנו שזה דווקא נחמד ללמוד, אז למה שהגילוי הזה לא יהיה מוקדם יותר?
"יש להם מספיק על הראש, גם אם הם לא מראים את זה"
נכון שיש גם יצירתיות. המורה לספורט ביקשה מהתלמידות שכל אחת תעביר שיעור בזום והן עפו על זה והיה מקסים. אבל באותה נשימה ברור להן שחובה לעשות בגרות בספורט, וכדי לקבל ציון טוב הן צריכות להגיע לתוצאה די דומה לקיפצ'וגה, משהו באמת לא הגיוני.
ועוד לא התחלתי להתייחס ללחצים בבתים של חלק מהילדים - הורים שלא עובדים, בני משפחה בקבוצות סיכון, קשב וריכוז. אתם יודעים, החיים עצמם, כסף לדברים בסיסיים, בריאות, ולכל המשוואה הזאת תכניסו את הפחד - מה יהיה עם הבגרויות? מה יהיה עם העתיד שלי?
אז מה כן? אין ברירה, שוב צריך לציין את המילה השחוקה הזאת "יצירתיות" אבל עוד יותר חשוב להוסיף גם את המילים אמפתיה, חמלה, רגישות, הבנה. המתבגרים האלה שאמנם נראים כבר אנשים גדולים הם לגמרי ילדים.
ילדים שכבר שבעה חודשים (עם גיחות קצרות לחיים של פעם) לא היו במסיבות, לא יצאו למחנות של הצופים, לא פתחו את השנה בהתרגשות כלשהי של "הגדולים של בית הספר", עשו מיונים לצבא בזום והתפללו שהאינטרנט יעבוד כמו שצריך, ובעיקר היו, ועדיין, הרבה יותר מדי שעות בבית עם המסכים. עכשיו הם גם צריכים להתמודד עם סאגת הבגרויות.
תנו להם עבודות בזוגות או ביחידים, אפשר גם לקרוא ספרים, ליזום פרויקטים חברתיים ועוד המון רעיונות, אבל תנו להם לפחות בגזרת ה"מה יהיה עם הבגרויות?" קצת שקט. יש להם מספיק על הראש, גם אם הם לא מראים את זה. רוצים לדבר על ההשפעות של התקופה בעוד 20 שנה? הלוואי שאוכל לספר לנכדים שלי שבזכות הקורונה החינוך שלהם נראה לגמרי אחרת.
הכותבת היא עורכת ערוץ ההורים ב-ynet ואמא לשתי מתבגרות