גלית נחום גדלה בבית נורמטיבי ולא נתקלתה באלימות בכל שנות ילדותה. "הכרתי בחור שהיה אהבת חיי, התחתנו אחרי שמונה חודשים, כשהייתי בת 22, והכול היה בסדר", משתפת נחום (46) מיקנעם, אמא לשלושה ילדים (22 ותאומים בני 17.5).
"כשהילד הראשון נולד, גם אם היו סממנים, לא שמתי לב אליהם כי עבדתי וגידלתי את הילד. כשהבכור שלי היה בן חמש, נולדו התאומים והפכנו למשפחה מרובת ילדים, בית רועש, טבעי. אז התחלתי לזהות סימנים: הוא היה צועק עליהם, מתעלם מהם, לא עניין אותו כלום, כל הנטל היה עליי".
איך הרגשת?
"זאת הייתה סחיטה נפשית, כזו שלא נרפאת לעולם. פחדתי על הילדים, הייתי ממש ישנה עליהם בלילה, הרגשתי בסכנה. אבל כל הזמן חשבתי, איך אפרק משפחה? סיפרתי לעצמי שהוא אוהב אותי, שזה לא משנה מה, לא מתגרשים, ככה גדלתי, שלא נהוג להתגרש.
"בנוסף, כל הזמן האשמתי את עצמי בהתנהגות שלו, לא דיברתי על זה עם אף אחד. בחוץ חשבו שזכיתי במפעל הפיס, לא ידעו מה אני עוברת, לא היו סממנים חיצוניים, אבל הייתה אלימות נפשית קשה".
"עד היום דופק לי הלב כשאני משתמשת באשראי""עד היום דופק לי הלב כשאני משתמשת באשראי"
"עד היום דופק לי הלב כשאני משתמשת באשראי"
(צילום: חני קרן מלכה)
לרגל יום המאבק לאלימות נגד נשים, נחום מספרת את הסיפור שלה ומסבירה כי הקושי לעזוב היה חזק ממנה אבל היא פחדה: "כל הזמן היו לי קולות בראש שהשתיקו אותי: איך תפרקי משפחה? מה תגידי לילדים? לא הבנתי שאני צריכה ללכת. כל הזמן אומרים לאישה: 'קומי, צאי', אבל לא שואלים אם יש לה לאן יש לה ללכת".
מה הייתה נקודת המפנה?
"פעם אחת הוא השתולל ליד ההורים שלי. רצתי לשירותים, הסתגרתי ובכיתי. אמא שלי צרחה עליו. יום אחד התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה על 'השכן' שמשתולל, מה עושים אם הוא נותן מכות לקיר? אמא שלי אמרה להזמין משטרה, אבל לא הזמנתי, כל הסיטואציה נשמעה לי מפחידה. מה אני אגיד להם? שהוא צעק עליי? אלימות שקופה בתקופה של לפני 15 שנה, אלימות מילולית לא הייתה מדוברת מספיק, לא הייתה מודעות. לא יכולתי להזמין משטרה ולהגיד שהוא צועק.
"למחרת אמא שלי הגיעה וראתה את המכה בקיר, היא הבינה מיד. היא פתחה את המקרר, לא הבינה איך הבית מרוהט, איך שנינו עובדים והמקרר שלנו כמעט ריק. הייתי הולכת לחברות שהיה להן מבחר קורנפלקס וקנאתי בהן, כי לי הרשו רק סוג אחד. עד היום דופק לי הלב כשאני מעבירה את האשראי בסופר".
קראו עוד:
בימים אלו נחום היא חלק מפרויקט צילום בשם "נשים לוחמות", שיזמו והפיקו בהתנדבות הצלמת חני קרן מלכה והמפיקה והסטייליסטית אושרה בדוסה. לפרויקט נבחרו חמש נשים שכל אחת מהן חוותה משהו אחר: טיפולי הפריה, לידה שקטה, הפרעות אכילה, אלימות במשפחה והתמודדות עם מחלה קשה, במטרה להעצים ולהראות את האור בקצה המנהרה.
"הפכנו להיות גוש אחד", מספרת נחום. "כל אחת נחבטה על ידי החיים וכל אחת בדרך שלה ניצחה את הסטטיסטיקה עם סיפור חזק, נוגע ומעצים. עברנו דרך, אנחנו פה בזכות ולא בחסד. כל אחת שיתפה איך היא התמודדה ומצאה נקודת אור להחזיק מעמד.
"גילינו שמה שמשותף לכולנו הוא שעשינו עבודה עם הנפש, כדי להישאר עם הרגליים הקרקע ולעבור את זה. בסוף ניתן לעבור כל מכשול ומכל משבר גדלנו. כל אחת אספה שברים ובנתה את עצמה מחדש, בצורה הכי עוצמתית שיש".
 פרויקט "נשים לוחמות" פרויקט "נשים לוחמות"
פרויקט "נשים לוחמות"
(צילום: חני קרן מלכה)
מתי החלטת לקום ולעזוב?
"התאומים נולדו למציאות הזאת ולא הכירו משהו אחר. הגדול אמר לי יום אחד שאיבדתי את שמחת החיים. הוא היה בן עשר בערך, בגיל שהוא שכבר יודע להתבטא".
"בחוץ חשבו שזכיתי במפעל הפיס, לא ידעו מה אני עוברת, לא היו סממנים חיצונים, אבל הייתה אלימות נפשית קשה"
נחום הרגישה באותו רגע, שזו נקודת יציאה. היא מתארת את התחושה: "פתאום ראיתי את הפחד דרך העיניים של הילדים והמבט העצוב".
את זוכרת עוד רגע של תובנה, שהגיע הזמן לשינוי?
“אחת השכנות, חברה טובה, עלתה בשעה שבע בבוקר ואמרה 'אי אפשר להתעורר עם צרחות של בוקר כל יום'. אני אגב, מעולם לא דיברתי ולא שיתפתי, התביישתי".
כשהבינה שהיא רוצה ללכת, לקח לה שלוש שנים לקבל גט: "עזבתי את הבית עם משאית כמעט ריקה. הילדים ואני, מעט רכוש, הכלבה והגורים שלה. גרנו בכרמיאל מתוך מחשבה שאולי יראה אותם. בדיעבד הייתי פועלת אחרת. עברנו לתקופה למקלט, אחרי חודש יצאתי משם, התפללתי לאלוהים, הבטחתי לו שאעשה כל מה שאני יכולה למען נשים מוכות. עברתי עיר ולא הכרתי אף אחד.
"גרנו בעיר זרה, עבדתי בבית קפה מוכר, כי ידעתי שזה המקום להכיר אנשים. היו נוהגים לשבת ולעשות שם המון ראיונות עבודה. אני זוכרת שהייתי מגישה להם קפה, עם עותק של קורות חיים. בהתחלה התביישתי, גם הילדים, החברים שלהם היו מבלים שם. אמרתי להם שאמא לא תיפול לעוני, עבדתי שבעה ימים בשבוע, משמרות כפולות, שלא ייחסר טיפה, רציתי שהילדים יהיו מאושרים וגם אני".
"מעולם לא דיברתי. התביישתי" "מעולם לא דיברתי. התביישתי"
"מעולם לא דיברתי. התביישתי"
(צילום: חני קרן מלכה)
אחרי חצי שנה הוזמנה לראיון עבודה, התקבלה וכבר עשר שנים עובדת ב"קיסר השכרת ציוד לאירועים", כמנהלת בכירה ושותפה. "אני אמא ואבא במשרה מלאה, אוהבת את התקשורת עם אנשים, אוהבת לעזור לאנשים, קשובה, סבלנית, פרפקציוניסטית, שמה לב לפרטים הקטנים כדי שייצא אירוע מושלם".
"התפללתי לאלוהים, הבטחתי לו שאעשה כל מה שאני יכולה למען נשים מוכות"
במקביל לעצמאות ומתוך רצון לתת, נחום רצתה להרגיש שהיא לא לבד: "כתבתי פוסט בפייסבוק בתקופה שהוא עוד היה ממש בהתחלה, לא היו אז קבוצות ושיתופים אישיים. פתאום, נשים התחילו לשתף והבנתי שאני לא לבד. החלק של הלבד כל כך קשה. אי אפשר לעבור את זה לבד. אחרי הפוסט פתחתי קבוצה בשם 'קול נשי בפייסבוק', שם נשים שיתפו על דברים שהן עוברות".
איך הרמת את עצמך?
"הילדים. אני מסתכלת עליהם בבוקר, גם כשקשה וזה נותן לי 'בוסט'. בלעדיהם אני לא יודעת מה היה קורה. אני מתעצמת מכל שיחה, עוזרת לנשים לברוח לדירות מסתור, מרצה, מגיעה לכנסת. היום יש לי קו חלוקה. אני, שנזקקתי לסלי מזון, כיום מחלקת ערכות מזון".
"אלימות היא לא גזירת גורל""אלימות היא לא גזירת גורל"
"אלימות היא לא גזירת גורל"
(צילום: חני קרן מלכה)
יש לך עצה, איך הסביבה יכולה לזהות ולעזור לנשים שעוברות אלימות שקופה?
"אלימות שקופה היא אלימות שלא עוצרים בזמן. הוא לא קם ביום אחד ומעיף סטירה. הרבה לפני הוא מקטין את האישה ומשפיל אותה. תקשיבו לחברות שלכן, לאינטואיציה שלכן, תרכשו ידע, תקראו ותהיו מודעות לנושא. תדברו איתן ותקשיבו להן באמת. גם אם היא תגיד 'בעלי המהמם'.
"לכל אחת יש כוח ומפת משאבים וצריך להשתמש בהם. לפעמים אישה צריכה שיקשיבו לה ולכן כדי להבין איך לעזור לה. אסור שאישה שחווה אלימות תהיה הכותרת הבאה".
עוד היא מוסיפה: "אני רוצה להגיד לאישה, תתחברי למי שאת. את לא רק אמא, רעיה, אחות, חברה. תתחברי למי שאת באמת, עם כל החוזקות והכוחות. אל תשכחי מי את בדרך.
"אלימות היא לא גזירת גורל, ולכל אחת יש נקודת יציאה. אם חווית אלימות, קומי, צאי, תתכנני את שביל הבריחה, אל תהיי במעגל הפחד. החיים מפותלים, מה שבטוח זה שמחר יהיה יותר טוב. לכל אחת מגיע שיהיה לה ביטחון, עצמאות ואושר".
השתתפו בפרויקט בהתנדבות: מאפרת - ימית שירה בושרי, עיצוב שיער - שירן כהן.