ריח של כביסות, של בישולים והרגע שבו הוא או היא חוזרים לראשונה עם המדים. הורים מספרים על השינוי עבורם מילד שנמצא כל יום בבית לכזה שבמקרה הטוב מתקשר פעם ביום או שולח הודעה.

הרגשה של צופה מן הצד

"איתמר התגייס לפני שנה להנדסה קרבית", משתפת לימור סימון מחולון, אם לשלושה (23, 19 ו-14.5). "הוא יוצא אחת לשבועיים, אך בשל הקורונה לעיתים אחת לחודש ואף יותר".
יש הבדל בין ילד ראשון לילד שני שמתגייס?
"הבן הגדול שירת בחיל האוויר. השירות שלו היה שירות אחר והתאים לאופי שלו. יש הבדל עצום בין ילד ראשון שמתגייס לילד שני. הצבא כמו כל מערכת, זה משהו שצריך ללמוד אותו. כמה שאתה חושב שהבנת, זה שונה ומשתנה מילד לילד. איתמר בחר להיות קרבי, זאת שפה ומציאות אחרת לגמרי.
"ילד שמתגייס לשירות קרבי מביא איתו חרדות אמיתיות לשלומו וביטחונו. התחושה היא שאתה כהורה משאיל את הילד שלך לזמן לא ברור לידי הצבא. מהורה מעורב, שהילד שלו היה זמין, אתה הופך לצופה מן הצד, שאמור לסמוך על המערכת.
"המשמעות היא לילות בלי שינה, מחשבות מה יקרה אם הוא יצטרך משהו ולא יהיה לו למי לפנות. מה המקום שלי כאמא? התחושה שהרמטכ"ל ואני חולקים עכשיו ילד משותף, רק שהוא לא מכיר אותו ואני כן. אני זוכרת שבשבוע הראשון הייתי צריכה להתרגל לזה שהוא מתקשר רק בסוף כל יום. אני ילדתי אותו וגידלתי אותו ועכשיו מכתיבים לי זמני שיחות".
איך הרגשת בימים שהוא התגייס ועזב את הבית?
"זה לא שהוא טס לחו"ל או עבר לגור עם חברה. חוסר הנוכחות בבית מלווה בדאגה. כל הזמן תחושה שמשהו חסר. מצד שני, קצת פחות כביסות, באלגן, אבל זה בהומור כמובן".
לימור סימון: "הייתי צריכה להתרגל לזמני שיחות"לימור סימון: "הייתי צריכה להתרגל לזמני שיחות"
לימור סימון: "הייתי צריכה להתרגל לזמני שיחות"
(צילום: אושרי מוסנדי)
איך את מתמודדת?
"תחושה לא קלה, ברגע אחד השאירו אותי בלי אוויר. בבקו"ם פרצתי בבכי של התרגשות וחרדה. הטלפון סגור, אפשר לדבר רק בשעות מסוימות ויש ימים ושבועות שבכלל לא. מצד אחד אני סומכת עליו ומצד שני אני לא שוכחת שהוא רק בן 19 ושהמפקדים שלו גדולים ממנו לכל היותר בשנה. זאת תקופה שבה יש ניתוק מהילד, גם אם אנחנו לא מוכנים לזה. בנוסף, יש המון בלבול ותהיות על כמה מותר לי להתערב ולהביע את דעתי".
סימון מספרת שבגלל תקופת הקורונה הם לא יכלו להגיע לכל הטקסים: "קורס מ"כים ראינו בשידור חי בפייסבוק. היינו גאים מאוד, אבל זה לא אותו הדבר".
"אני סומכת עליו אבל לא שוכחת שהוא רק בן 19 ושהמפקדים שלו גדולים ממנו לכל היותר בשנה"
עצות להורים?
"להיות חלק מקבוצות פייסבוק, ווטסאפ של ההורים ביחידה. עוזר לפרוק, לשאול, לדעת שאת לא לבד. קשה לשחרר, אבל המציאות לא מותירה בררה. אל תאבקו, תסמכו על הילד והמערכת, תהיו עם היד על הדופק. תשתפו מהניסיון והקשיים שלכם, ואל תפחדו ליצור קשר עם המפקדים. תהיו קשובים לילד ולמה שעובר עליו, גם אם הם על מדים, הם ילדים שצריכים אותנו. שדרו ביטחון וגאווה, שאנחנו כאן ונגיע לעזור להם, גם באמצע הלילה".

פתאום עוברים לשיחות של "גדולים"

עמליה לוקאש מרחובות, אמא לשתי בנות. זיו (20) משרתת כתצפיתנית ועתידה להשתחרר בקרוב. נוי (18) שתתגייס בעוד חצי שנה, תשרת כמאבחנת. "כשזיו התגייסה לקחתי את זה קשה", מספרת לוקאש. "למרות שהבטחתי לא לבכות, כשירדנו מהאוטו וצעדנו ללשכת הגיוס, התחלתי להזיל דמעות, זה היה בלתי נשלט. במשך יום שלם לא היה לנו קשר, עד שסימסה בערב.
"זיו רצתה שירות משמעותי, לתרום. היא חוזרת פעם בשבועיים הביתה ומשרתת בבסיס סגור. בתקופת הקורונה קשה יותר. במשך חודש וחצי אסור היה לנו להתקרב לבסיס, ואפילו לא להביא אוכל מהבית. בשגרה זיו חזרה פעם בשבועיים, שירתה באזור מסוכן וביקשנו שלעולם לא תחזור לבד, שתמיד תתקשר כדי שנבוא לקחת אותה מתי שצריך".
הייתה תחושה בגיוס שהבית התרוקן קצת?
"מאחר ואנחנו משפחה קטנה, רק ארבע נפשות, כשהיא התגייסה, ישר הרגישו בחסרונה, הבית היה ריק פתאום. בעלי גם נעדר מהבית הרבה בגלל העבודה, היינו נוי ואני ביחד, בזמן איכות שלנו. זיו מתקשרת כל ערב, לפעמים גם בוידאו, אז זה נותן הרגשה קלה שהיא איתנו.
לוקאש מספרת שבטקס של סיום קורס, טרום הקורונה, הזמינו את המשפחה וזיו קיבלה אות הצטיינות. "כשהקריאו את השם שלה קמתי וצעקתי בגאווה שהיא שלי, התרגשתי מאוד", היא אומרת. "היה עוד טקס שקיבלה מצטיינת. קמתי, מחאתי לה כפיים, עשיתי לה פאדיחות, כל מה שהבטחתי שלא אעשה".
 לוקאש: "באה לאסוף את זיו תמיד מהבסיס" לוקאש: "באה לאסוף את זיו תמיד מהבסיס"
לוקאש: "באה לאסוף את זיו תמיד מהבסיס"
(צילום: ג'ני פפרמן)
הקשר שלכן התחזק?
"יש לי קשר מאוד חזק עם שתי הילדות, אבל אני לא חושבת שהוא התחזק או נחלש, אבל השיח משתנה, פתאום עוברים לשיחות של 'גדולים'. היא מאוד אוהבת לשתף חברות מהצבא, שיש לה איתן שפה משותפת. אני משתדלת מצד אחד לא להתערב מדי ומצד שני תמיד לשאול אם הכול בסדר כדי שתדע שאני תמיד שם בשבילה.
"הילדה גדלה, היא רוצה לטרוף את העולם. בסופי שבוע, כשחוזרת הביתה היא לוקחת את האוטו לבלות, לפגוש חברים ולפעמים היא פחות בבית. אבל אנחנו מקפידות למצוא זמן משותף. היא מתייעצת איתנו המון, משוחחות על העתיד, מה תעשה למשל כשתשתחרר מהצבא".
אילו טעויות הורים לחיילים עושים לדעתך?
"בדור שלי ההורה לא היה מתערב לילדים בצבא. היום הורים יותר בקשר, מייעצים, מנסים לדבר עם המפקד. אפשר לשתף מניסיון, אבל לאפשר לילד להתמודד לבד. אנחנו הגענו כמה פעמים לבסיס, לראות איפה היא נמצאת, מה עושים ואיפה ישנים. אם קצת יפתחו דלתות, הורים יבינו שהילדים במקום טוב ובטוח, ואז זה יוריד את מפלס החששות".

ריח של בישולים

"הורים חווים מנעד רגשות וחששות", אומרת רחלה חורש פרבדה שעוסקת בהדרכת הורים, אימון ופסיכותרפיה, ומעבירה סדנאות הכנה להורים ובני נוער לקראת גיוס. "זאת מסגרת חדשה, חוקים אחרים וחומר אנושי לא מוכר".
"אני משתדלת מצד אחד לא להתערב מדי ומצד שני תמיד לשאול אם הכול בסדר כדי שתדע שאני תמיד שם בשבילה"
לדבריה, "מהרגע שהילד נולד יכולנו לבחור עבורו את הגננת והחברים, והכרנו את ההורים שלהם. הגיוס מסמל שבירה של הרצף הזה והורים רבים יכולים לחוות משבר. הם כבר לא יכולים לעזור, הוא כבר לא יכול לסמס לנו 'אמא, כואבת לי הבטן, בואי לקחת אותי'. לילד שלנו יש מפקד, שהוא כמו אמא ואבא, והם ילדים, הם רק בני 18".
מה חשוב שהורים יזכרו?
"צריך להרגיע את הילד. הוא חווה בעבר הצלחות, התמודד עם דברים, ולכן נעזור לו להשתלב במציאות החדשה ולהשתמש בכלים המוכרים לו. חשוב ליצור שיח, לדבר עם הילדים על ההתרגשות לקראת גיוס, לא להיות מנותקים ולהקשיב לחששות שלהם. כמו-כן, להסביר לילד או לילדה שאם הם נתקלים בבעיה, למי אפשר מיד לפנות. לחשוב מה הדרך שלהם, לפי האישיות שלהם, מה מקל עליהם ומה יעשה להם טוב".
קראו עוד:
עוד היא מוסיפה, "אנחנו צריכים לנרמל מצבים. לחשוב ביחד אילו מחשבות צצות כשנהיה קשה. ניקח סיטואציה מוכרת ונשתמש באותם כלים. מה שהצליח בעבר, יצליח פה. לעזור להם לחוות ביטחון, להזכיר שכולם באותה סיטואציה, עוברים אותו דבר ושזאת גם הזדמנות לגלות דברים חדשים".
הקשר עם ההורים משתנה?
"הרבה פעמים הקשר מתחזק, ריח של בישולים, אוכל שהם אוהבים, כביסות, ריח של בית. שבת ראשונה עם מדים זאת חוויה ישראלית משמעותית. פתאום כל הדברים הקטנים שרבנו עליהם מתגמדים, רק תתקשר. זה נותן מימד אחר לקשר בין הורים לילדים, געגוע ודאגה".
מה תייעצי להורים?
"אני ממליצה לא להעמיס חששות על ילדים, להזכיר להם שאנחנו תמיד שם, שישלחו הודעה כשיוכלו, לעשות משהו למען הפלוגה, להיות מעורבים כשאפשר וגם לזכור שהילדים עם יכולות משלהם להמציא את עצמם מחדש. לאפשר להם לחוות ולהתמודד, להצליח ולהיכשל לבד".