הנאום המכונן של הנשיא ריבלין בכפר קאסם

"לעולם לא נפעל בניגוד לעיקרון שוויון הזכויות ולעולם לא נפעל לדחוק מישהו מארצנו", אמר הנשיא ראובן ריבלין בביקור היסטורי בכפר קאסם. תזכרו את התאריך הזה: 26 באוקטובר 2014. עם הרבה שכל ורצון טוב וקצת מזל, ייתכן שזהו הנאום המכונן של ישראל הרשמית בדרך לכינון יחסים אחרים בין יהודים לבין ערבים, שכולם מחזיקים בציפורניים באדמה המדממת, השסועה הזאת שכולנו קוראים לה "מולדת".

תקציר העובדות – אלה שישראל הרשמית מעולם לא הכירה בהן, אלה שהפריעו לאנשי ציבור כששמעו שריבלין מתעתד לנסוע לכפר קאסם. טוב שהתעקש. כי בשנת 1956, בעוד אזרחי ישראל הערבים נתונים תחת שלטון צבאי, ירו שוטרי משמר הגבול בתושבי כפר קאסם שרצו לחזור לבתיהם בשעת העוצר, וטבחו ב-49 אזרחים לא חמושים. זו אינה קביעה של שמאלנית הזויה אלא של בית המשפט העליון בישראל, שהרשיע חלק מהיורים וגם שרטט את עקרון הפקודה הבלתי חוקית, זו שדגל שחור מרחף מעליה, זו שנובעת מן הדיבר השישי: לא תרצח.

זו לא הפעם היחידה שבה ישראל העדיפה להכחיש, בתקווה שהמציאות תיעלם. יש לנו היסטוריה ארוכה ומתועדת: הפליטים? ברחו מרצונם, אף אחד לא גירש אותם. כפרים ערביים שנמחקו מעל פני האדמה? נו טוב, ככה זה אצלם. מעשים חריגים של הצבא בשטחים? רק עשבים שוטים. סברה ושתילה? זה היה מזמן, מי זוכר. הפרה סיטונית של זכויות אדם? אה, זה הם שהתחילו, מגיע להם. כפר כנא בלבנון? טוב, מי שלא עושה לא טועה. תגובה בלתי מידתית על פי עקרונות מחייבים של דיני המלחמה? כולם אנטישמים.

מעולם לא דיבר נשיא ישראלי אל אזרחים ערבים בהבנה ובכאב שאותם אפשר היה לשמוע בנאומו של ריבלין. ייתכן ומעולם לא היה לנו נשיא שמכיר את התרבות הערבית טוב כל כך, מבית גידולו האינטלקטואלי. ייתכן ומעולם לא היה לנו נשיא שמוכן לצטט את זאב ז'בוטינסקי לא רק כשנוח לו: "לעולם לא נפעל לדחוק מישהו מארצנו", את זה אמר ז'בוטינסקי לפני 80 שנה, ואת זה לעולם לא תשמעו מפי מירי רגב או אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, או האלקינים, הדדונים והיריב לוינים הקטנים שצמחו כאן ברבות השנים.

הנשיא בכפר קאסם.הודה בקיפוח ובאפליה של האזרחים הערבים(צילום: הלאל)

ריבלין עצמו היה הגון דיו לומר שהוא אומר את המובן מאליו, אבל גם המובן מאליו איננו מובן כלל בימים של שנאה, כשתהום פעורה בין שני העמים, אחרי שנים של קיפוח ואפליה – סוף סוף כבוד הנשיא הודה בקיומם, ובקול רם ובלי שום התפתלות – והאלימות של שני הצדים הופכת בלתי נסבלת. זורקי האבנים מזה, ומחללי המסגדים מזה, המציקים והמטרידים מזה - מהרסי הזיתים מזה, רוצחי שלושת הנערים מזה, והללו ששרפו נער בעודו בחיים. מזה – מרצחים רבים ומפגעים שאת שמותיהם איננו זוכרים, ומזה – ברוך גולדשטיין, עמי פופר, ג'ק טייטל, המחתרת היהודית, יגאל עמיר ועוד.

ריבלין הוא הנשיא הראשון שיכול לגרום לשני הצדדים להושיט יד זה לזה, לא מתוך אהבה אלא - כפי שחזר והצהיר בהגינותו – כי אין ברירה. כי האזרחים הערבים חייבים לקבל את העיקרון שזו מולדתו של העם היהודי, ואזרחי ישראל היהודים את העיקרון שיש כאן מיעוט לאומי גדול שזו מולדתו ואף אחד לא הולך מפה, ואף אחד לא אמור ללכת מפה.

מצב העניינים הזה מטיל על שני הצדדים אחריות לשותפות. תענוג לצטט את כבוד הנשיא כשהוא מטיח בפני קהלו הערבי: "כל עוד קיימת איזו תקווה להיעלמותם של יהודים מהארץ, לא יהיה סיכוי לבניית שותפות", ומטיח בכאב

 במאזיניו היהודים ש"השאיפה לחיות לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות - לא תתממש".

אבל כדי שתיווצר השותפות הזאת, במקום שותפות גורל של בתי עלמין, בתי חולים ושנאה ברחובות, צריך שיהיה שם מישהו שיוציא את חזונו של הנשיא מן הכוח אל הפועל: צריך שיהיו לצידו ואיתו די אנשים שמאמינים בחובה של שני הצדדים להכיר זה את זה, לשחק זה עם זה וללמוד זה את שיריו, שפתו ומנהגיו של זה כבר מגיל צעיר מאוד, כשעדיין אין שנאה מובנית ואין גזענות.

בשני העשורים האחרונים נותרו כמעט רק יוזמות פרטיות של מחוללי שינויים קטנים ומקומיים. צריך שזו תהיה תוכנית חינוך לאומית, מחייבת, מתועדת ומתוקצבת, חשובה לא פחות מן התוכנית הלאומית שיש ליצור כדי לזהות את כל האפליות התקציביות ולתקן מייד את מה שאפשר.

אם חפצי חיים אנחנו – משני הצדדים – צריך לומר היום לכבוד הנשיא: תודה מעומק הלב, ועכשיו למעשים. יאללה, נו כבר. ובעזרת השם אינשאללה נצליח.