הדיבוק של ליברמן
זכויותינו בארץ הזאת אינן נגזרות מטוב לבו של איש. אבל אין כמו ניצחון שחמק והתחלף במפח נפש כדי לטפל באג'נדה הכי משתלמת בפוליטיקה הישראלית - ולהסית
בזמן שהמערכת הפוליטית טרודה בתוצאות המלחמה המיותרת - ועדת חקירה, אחריותם של אולמרט ופרץ, יוהרתו של חלוץ, שיכרון הכוח וכדומה - מצא איווט ליברמן זמן לחמוק מן הוויכוח הנוקב כדי לטפל באג'נדה הכי משתלמת בפוליטיקה הישראלית: השתלחות באזרחים הערבים ונציגיהם בכנסת. במידה גבוהה של ודאות, אפשר להניח שליברמן אינו מוטרד ממגוון הדעות הקיים בקרב האזרחים הערבים על מנת "להתפלמס" איתם; הוא ודומיו אחוזים בדיבוק הערעור על עצם הקיום האזרחי של הערבים במדינת ישראל.
ובפלסטין. לעומת זאת, הממשלה עדיין מתעקשת לקרוא לחיילים שנשבו בקרב "חטופים", זאת על מנת לחמוק מהצורך ביצירת משוואה של חילופי שבויים. אין ספק שזכותן של משפחות החיילים לקבל מהם אות חיים או מיד על מצבם, אבל מכבסת המילים של הממסד הישראלי אינה תורמת לטיפול בעניין על פי האמנות הבינלאומיות ודיני המלחמה.
לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא לא המציא את השיטה, פאשיסטים למיניהם קדמו לו; הוא רק משתדל להיות תלמיד מוצלח בעצם התהדרותו בהצעות חוק, שרק בישראל של המאה ה-21 אפשר להתהדר בהן.
בניגוד לטענות ששטח ליברמן במאמרו כאן, לא הייתה כל פנייה אליי, כיו"ר סיעת חד"ש, בעניין החתימה על מכתבה של יו"ר הכנסת (ביוזמתו של ח"כ זבולון אורלב) לשחרור החיילים השבויים, ועל כן גם לא הזדמן לי לסרב לחתום. כח"כ וכסגן יו"ר הכנסת לשעבר, יש לי טענות קשות על דרכה של איציק בניהול הבית בעת המלחמה; היא ניסתה ליצור אמירה חד-מימדית, מגויסת ובוטה במקום לשמור על המארג הפלורליסטי הטבוע בעצם קיומו של פרלמנט דמוקרטי, דבר שהינו נחוץ שבעתיים דווקא בעיתות של משבר. ובתוך זאת, אורלב את איציק לא מצאו מקום להזמין אותנו למפגש עם משפחות החיילים ולהתייעץ איתנו על הנוסח שכביכול אמורים לחתום עליו ראשי הסיעות.
את העמדה שלנו ביטאנו מעל בימת הכנסת, כולל הצורך בחילופי שבויים והפסקת סבלם הכבד של בני משפחותיהם בישראל, בלבנון
שאלה של זהות
גבול הנאמנות
אביגדור ליברמן
כשמצביעים מריעים לנסראללה (ורצים לביטוח לאומי), אין פלא שנבחריהם לא חותמים על עצומה לשחרור החטופים
ולשאלה הרחבה יותר, שאלת המלחמה בכלל: האם העמדה שלנו, שדגלה בהפסקת אש מיידית, היא תוקפנית ו"בוגדנית", ואילו העמדה שדחפה לחסל ולהשמיד, להחריב ולשטח ולהגלות - היא הרציונאלית וההומאנית? יתרה מזו, בעיון במרכיבים המדיניים שבהחלטת מועצת הביטחון 1701 (חילופי שבויים, חוות שבעא ופריסת צבא לבנון) - האם לא ניתן היה להגיע לאותן תוצאות ללא מלחמה ושפיכות דמים וחורבן והפגיעה האנושה באפשרות של יצירת מנגנוני רווחה? על כך אמרתי בכנסת על דרך ההשאלה: ייסורי המו"מ, יהיו אשר יהיו ויארכו ככל שיארכו, עדיפים על חדוות ניצחון (שלא היה!) עקוב מדם.
את מאמרו חותם ליברמן באמירה ש"אולי המדינה הזאת קטנה מדי לשנינו", לא לפני שהוא מברך את ה"נאמנים" לשיטתו בברכת אהלן וסהלן. כאן מזדקרות מול עינינו מעלות הבורות במחוזותינו (שאף היא משתלמת פוליטית). ראשית: אהלן וסהלן אינה מסתדרת עם איווט, שנית: לא אומרים לאדם שנמצא בביתו אהלן וסהלן, שלישית: אנו לא צריכים "לקשור את גורלנו עם העם הפלסטיני", כלשונו, כי אנחנו חלק ממנו. יכול להיות שלליברמן יש ידע בתחום כלשהו, אבל הוא בהחלט אינו יודע את הארץ הזו.
זכויותיהם של האזרחים הערביים במולדתם אינן נגזרות מטוב לבו או מערכיו האזרחיים של איווט (דבר שהינו מופרך לחלוטין); הן נגזרות מעצם השייכות למקום. הרי לא באנו למקום הזה משום מקום אחר, ועל אף מה שפקד את עמנו ב-48' ולמרות גזל הקרקעות והאפליה והגזענות והליברמנים למיניהם, ועל אף הטילים לאחרונה - לא נדדנו לשום מקום. אנחנו שזורים בתוך המולדת הזו באותה מידה שהיא שזורה בכל נימינו. הרי אנחנו מכירים את שמות צמחי הבר של המקום הזה, מכירים מה אכיל ומה רעיל ומבדילים בין השקדים המרים למתוקים. אנחנו מכירים את שמות חיות הבר ואת משמעות כיווני הרוח ומועדי הגשם, ומזהים את העננים המשכרים בגשם זך והעננים המשקרים בצבע רך. מכירים את הים ואת שמות הדגים, עונות הדיג ועונות הקציר, מכירים את ההתפייסות עם סופת המדבר ואת כתיבת השיר לירח מלא. אני סבור שאיווט אינו מכיר את הארץ הזאת כפי שהיא באמת.
כפי שאי-אפשר לדמיין את המולדת הזו ללא הים והמדבר, הגליל והכרמל, כך אי-אפשר לדמיין אותה ללא תושביה וללא בניה. ובניה יכולים להיות מוקצים, מודרים, מופלים ונגזלים, אבל הם ימשיכן להיות בניה. ועל אף זאת אנו אומרים: המערכה היא לא על ההיסטוריה, אלא על ההווה והעתיד ועל החיים. מאז 67', הצלחת ההימור על הכוח דועכת, אך למרבה האירוניה - מפלס שיכרון הכוח עולה. זהו מרשם לקטסטרופה. ואין כמו ניצחון שחמק והתחלף במפח נפש כדי להסית נגד המיעוט הלאומי.
ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר מפלגת חדש
מומלצים
